שלוש צלעות להתבגרות
בגיל ההתבגרות ישנה חשיבות מכרעת למשולש המורכב מהורים, מורים ותלמידים. כל עוד המשולש הזה חזק, יציב ותומך צפויות לכולנו תוצאות חיוביות. איך משיגים זאת? מקשיבים
הנער מרגיש שלא מרוצים ממנו, שהוא אינו זוכה לכבוד הראוי ושלא מקבלים את רגשותיו. הוא מרגיש כי אינו מקבל מענה בבית – תחושה שלא “סופרים” אותו, לא מקשיבים לו ולא מעריכים את יכולותיו, לעתים גם סולדים ממראהו ובטח שלא מרוצים מצורת הלבוש שלו.
איך הגענו למצב הזה? הנה ההסבר: הצורך הבסיסי ביותר של כל אדם הוא תחושת השייכות. הילד רוצה להשתייך לתא המשפחתי שבו הוא חי, ולהרגיש שייך גם למסגרת שבה הוא מתחנך ולקהילה שבה הוא מתגורר. הוא מבקש להיות שווה בן שווים – תחושה של “כולנו יחד”.
בתחילת חייו, ההורים מסמלים עבור התינוק את העולם. הם מעניקים לו תחושת ביטחון, רגישות וחמלה בעצם תהליך ההיקשרות. היקשרות זו היא למעשה תחושת שייכות לסביבה הטבעית שהולכת ומתרחבת: מההורים למשפחה המורחבת, ובהמשך גם לאחראים על הילד בגן ובבית הספר. למעגל הזה מצטרפים החברים והקהילה וכולם יחד מהווים את “כפר ההיקשרות” של הילד.
כשהילד מגיע לגיל ההתבגרות מתחיל להתעורר חוסר איזון בהיקשרות, מכיוון שהוא מחפש את הקשר לאחראים עליו, אך בתוך כך גם חש צורך לפתח את זהותו העצמית. לא אחת נוצרת התנגשות: כתוצאה מהצורך של המתבגר לחפש את מקומו הוא מתרחק מאיתנו, המבוגרים, ואילו אנו מפרשים את ההתרחקות הזו באופן שגוי, מגיבים לא נכון ומאבדים אותו.
הבעיה: המבוגרים “מגיפים את התריסים”
מה הפלא? אנו נוטים להשתמש בקלישאות שאינן ראויות בחינוך, כמו “תתגבר, ככה זה בחיים”, או “אתה חייב ללמוד לשחק לפי הכללים…” (מה שעובר לו בראש זה: יופי אמא, עכשיו את מוכנה להניח לי? ממש לא בא לי לשמוע).
גם בבית הספר הוא צריך להילחם על מקומו בתוך כיתה בת שלושים ויותר תלמידים ומורה שרוצה בהפסקה את זמנו הפרטי. הקשר עם המורה מתבצע בעיקרו בכיתה, ללא אינטראקציה משמעותית. המורה מביע גם הוא לעתים קרובות את מורת רוחו מצורת ההתנהלות של התלמיד ועשוי להגיד משפט כמו: “תעוף מהכיתה שלי, אתה לא חוזר בלי ההורים”. ייתכן שהסיבה להתנהגותו של המתבגר הייתה דווקא ריב עם הוריו ממש באותו בוקר, אז תחשבו: מה יעזור לו כרגע עונש כזה?
אין ספק שהימצאות מבוגר אחראי תומך בסביבה הייתה מקלה מאוד על המתבגר, אך בדרך כלל גם בבית וגם בבית הספר ממהרים לאבד סבלנות ולהביע אי שביעות רצון מהתנהגותו. השפה הופכת לקולנית יותר, מעליבה יותר, חסרת כבוד, והתוצאה הישירה היא התרחקות של המתבגר מאיתנו, המבוגרים. הוא גם מתחיל לאבד את האמון שלו בנו וחושש מלשתף אותנו בעולמו.
שימו לב: אנחנו בעצם אלה שהגפנו את התריסים על מערכת היחסים הזו ובלי משים הרחקנו את המתבגר מעלינו. התוצאה: המתבגר מרגיש ניכור וריחוק רגשי הן בבית והן בבית הספר.
לאן יפנה המתבגר כדי לחפש מענה בעולם המתבגרים? בדיוק כך אנו בעצם מאבדים אותו לטובת היקשרות מתחרה – עולם המתבגרים.
הדבר משול לעין עצלה: ברגע ששתי העיניים עובדות יחד מתקבלת תמונה אחידה במוח, אך אם יש עין חלשה משמעותית המוח יבטל אותה במטרה לקבל תמונה אחת ברורה. באופן דומה, אם הילד מקבל מעולם המבוגרים האחראים מסרים המשדרים לו נחמה וביטחון הוא ימצא דרך לשלב בין שני העולמות – מבוגרים ומתבגרים. אולם אם המתבגר לא יקבל את צרכיו מעולם המבוגרים האחראים לו, הוא ייאלץ לבטל לחלוטין את הקשר עם עולם המבוגרים (“העין החלשה”) ולהתחבר להיקשרות הנגדית (“העין הדומיננטית”) שהיא עולם המתבגרים, שיתפקד כמתחרה בעולם המבוגרים. במצב כזה טמונות לא מעט סכנות: המתבגר יצטרך לעבור מבחני קבלה קשים ועלול להימצא תחת לחץ חברי לא בריא, הוא ינסה להידמות לחבריו ואולי למנהיג שבהם גם אם אינו מעוניין בכך, והצורך שלו בקירבה עלול להוביל אפילו להתמסרות מינית. כמו כן, הצורך לשמור על רגשותיו עלול להוביל לאטימות רגשית, כדי לא להיפגע.
הפתרון: לכבד, לשנות את השפה
תוכנית האב היא היקשרות למבוגרים האחראים על המתבגר, כלומר היקשרות להורים וליתר המבוגרים האחראים לביטחונו של הילד. המורים הם כמובן חלק בלתי נפרד מתוכנית זו, היות והם מבלים שעות רבות עם המתבגרים ומהווים חלק משמעותי מעולמם. הם גם אחראים לא מעט לעתידם וגורל המתבגרים נתון בידיהם.
ההיקשרות תאפשר לנו להיות המצפן שיוביל את המתבגר אל חוף מבטחים גם כשירחק מאיתנו. נוכל להפעיל את האינסטינקטים שלו כדי שיחפש את קרבתנו ומן הסתם גם ירצה להיות טוב עבורנו. עלינו, ההורים והמורים, להגן עליו מפני השפעות נוגדות ושליליות ובתוך כך להנחיל לו ערכים ותרבות. ילד שזוכה ליחס של כבוד, חמלה ואהבה יקרין יחס זהה לסביבה.
הנה דוגמה מניסיוני המקצועי: כשעבדתי עם קבוצות תלמידים מתבגרים נהגתי להתחיל את המפגש במשפט המפתח: “איזה כיף לראות אתכם”, ומכאן “איזה כיף לפגוש אותך”. ברגע שהתלמיד ראה שהבחנתי בחסרונו הוא הרגיש שייך, וכך תמיד נוצר בינינו חיבור מהיר ונסללה הדרך לעבוד על רגשות. אפשר היה להשמיע דברים כואבים, ללמוד לדבר באמפתיה כלפי המבוגרים (התלמידים העלו בעיות מחיי היומיום ולמדנו לדבר עליהן בשפה מכילה כלפי ההורה/המורה), עלו בעיות השעיה, עישון, רצון לברוח וכו’. בשלב מסוים ניתן היה להתקשר להורים כדי לשתפם בתהליך, והם המשיכו מהנקודה שעליה עבדנו ולא “תקפו” את הילדים. התוצאות היו מדהימות.
עלינו, הורים ומורים כאחד, ללמוד את הדרך אל ליבם של המתבגרים. אם נלמד את השפה האמפתית ונשתמש בה נוכל להעניק להם את הביטחון לצמיחתם. העבודה המשותפת במשולש לא רק תביא לשלווה במעוננו ובכיתתנו, אלא היא מחויבת למען עתידנו.
מתאוריה למעשה: מה עושים תכל’ס?
* ננסה “לקרוא את המפה”: המתבגר מתחיל לפתח רצון עצמי ומגלה את רצונותיו. עלינו לנסות להבין את המניעים לריחוק שלו מאיתנו, מבלי להיפגע.
* נעבור לגישה היקשרותית: גישה זו מטפחת את הקשר בינינו לבין המתבגר. כשאנו שומרים על שפה מכבדת אנו זוכים לשיתוף פעולה והנער מבקש להיות קרוב אלינו. נעבוד עם האוזניים – הקשבה במקום דיבור.
* ניצור ערוץ פתוח להידברות: ערוץ כזה יתאפשר אם נצליח לעבוד על החיבור בינינו, “נטהר” את האווירה השלילית ונגרום למתבגר לסמוך עלינו. במצב כזה אנחנו כבר פחות מענישים אותם והרבה יותר נהנים מחברתם, אנו הופכים לסובלניים יותר והם לנחמדים יותר.
* הקשבה, ושוב הקשבה: אז בואו נעצור לרגע לשמוע מה עובר עליהם, אולי גם נוכל להוריד את כותפות רס”ר המשמעת ולהאזין בתשומת לב, בלי להוסיף את דעתנו. כך נדע סופסוף מה יושב על ליבם ואולי אפילו נאפשר להם להגיע לפתרון בעצמם. אפשר שנוכל להפסיק לחפש את הסמכות ההורית והמורית שלנו ונתחיל ליהנות ממנה, זה בידינו.
הכותבת היא מדריכת הורים ומנחת סדנאות הורות להורים, מורים ובני נוער, בוגרת המכון “לייף סנטר – המרכז להורות מקושרת”
[email protected]
