fbpx

יום ההולדת, הזדמנות לתקשורת

הברכות הכתובות נעלמו כמעט לגמרי, האותנטיות המשפחתית גם היא כבר לא תמיד נוכחת בחגיגות יום ההולדת. רובנו עסוקים יותר בלתעד ולשדר את החגיגה בזמן אמת וההפסד כולו שלנו, ושל הילדים שלנו

כשהיינו ילדים חיכינו כל השנה ליום ההולדת שלנו. 364 ימים של המתנה פעילה לבוקר בו יניחו לנו זר על הראש, יקשטו את החדר בבלונים ויכינו לנו עוגה עם נרות. וחיכינו מתנות עם ברכות אישיות ומרגשות וקיבלנו טלפונים ממי שגר רחוק והתקשר לאחל לנו מזל טוב.

ככל שבגרנו הדרך לחגוג השתנתה אבל לא המהות, כי גם עכשיו, בתור הורים, חלקנו לפחות, אנחנו עדיין מחכים ליום המיוחד הזה בשנה. אבל בתור הורים, נוסף לנו יום מיוחד נוסף, או אפילו כמה ימים מיוחדים – ימי ההולדת של הילדים. וגם הילדים שלנו מחכים בכיליון עיניים ליום המיוחד הזה. הם מצפים לחגוג אותו, וכאן נשאלת השאלה הגדולה והחשובה מכולן – איך אנחנו חוגגים עבורם ואיתם את היום הזה, ומה המסר שאנחנו מעבירים להם הלאה?

גם בחגיגות יש את ה”מה” ויש את ה”איך”

נדמה שעם השנים החגיגה הגדולה, וההפקה של יום ההולדת הפכו לחשובות יותר מאשר המהות של היום עצמו. זה מתחיל בגילאים צעירים מאוד ומגיע לשיא בשנת בת המצווה. ואז, כמה שיותר גדול, כמה שיותר נוצץ, כמה שיותר ראוותני. נכון שילדה בגיל 12 כבר מבקשת ודורשת, בונה ציפיות ומתכננת אבל ההחלטה מה יעשה, מה יאשרו או לא עדיין בידי ההורים. בגילאים צעירים יותר זה לגמרי תלוי בהורים איך חוגגים את יום ההולדת של הילדים ועל מה שמים דגש. וגם כאן, אני שמה לב שהדגש הוא לא על ‘מה’ אלא על ה’איך’.

ילדים, בכל הגילאים, רוצים ביום ההולדת שלהם להיות במרכז העניינים. וזה אומר יחס ותשומת לב, קישוטים הפתעות וכמובן מתנות. את כל זה גם אנחנו אהבנו בתור ילדים וזה לא השתנה או ישתנה, מה שהשתנה זו הדרך. פעם מה שהיה חשוב זו תשומת הלב וההשקעה,  הקישוטים שהכנו ביחד, הציורים שהאחים או החברים בגן ציירו, אפיית עוגה ערב לפני כשהילד ישן וניפוח הבלונים לפני שהוא מתעורר וכמובן הברכות והעטיפות של המתנות! כמה מרגש היה לקרוא ברכה מושקעת מאנשים שאוהבים אותנו ולקרוע בהתלהבות את העטיפה של המתנות בכדי לראות מה קנו לנו! כמה שמחנו לקבל את הדברים שרצינו וביקשנו במהלך השנה ולומר תודה למביא המתנות, וכמובן לקבל טלפונים ממשפחה וחברים רחוקים במהלך היום כולו.

ברכות בלי קשר אישי

והיום? הדגש הוא על להראות במקום לראות. אנחנו, כן, אנחנו ההורים, עסוקים לא פחות מהילדים שלנו בלהפיק את האירוע הכי מושקע ולקנות את המתנות הכי יפות עם העוגה הכי מעוצבת וכמובן, לתעד את הכל ולצלם ולהעלות ולשתף בכדי שכולם יראו ויתרשמו. אנחנו מתלוננים על שהילדים של היום חיים בתוך המסכים והמדיה החברתית ומתעדים כל דבר שהם עושים, אבל כשזה מגיע לדברים כמו חגיגת ימי הולדת, אנחנו נסחפים ועושים בדיוק את אותו הדבר. אנחנו מצלמים ומתעדים את הארוע או את ההתרחשות בזמן אמת: את הילד המתרגש, את פתיחת המתנות, את החגיגות. כל זה במקום להיות איתו נוכחים ברגע. הרבה פעמים, זה במקום לחוות את החוויה של השמחה. שכחנו שאפשר גם לצלם אחר כך. התיעוד המיידי הפך לחזות הכל. אנחנו כל כך עסוקים בלתעד את מה שקורה ולשתף בו בזמן שאפילו לא שמנו לב שהברכות נעלמו. אותן ברכות כתובות יפות שאהבנו לשמור שנים אחר כך, הן כבר לא קיימות.. כבר אין ברכות כתובות ואם יש הן בנות שורה אחת, כבר אין טלפונים אלא הודעות בקבוצות ווטסאפ ועל ה”קיר” במדיה החברתית. כבר אין את הקשר האישי, יש את השואו מסביב.

יש לנו כזה כאילו

כבר ב-1998, לפני יותר משני עשורים הוציא ברי סחרוף את השיר ‘עבדים’. הפזמון שלו הולך כך:

כי כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו מכורים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול

ומחכים למנה הבאה….

ואכן, כך זה מרגיש. וזה לא מגיע מהילדים שלנו כי כפי שכולנו יודעים, חינוך מתחיל מהבית. וזה לא אומר שאי אפשר אירוע גדול ומושקע או לצלם את יום ההולדת ואת השמחה הגדולה, אבל אסור שנוותר על לתקשר תוך כדי.

על מה לא כדאי לוותר

אז אל תוותרו על הברכה האישית, על העוגה שאופים בבית ועל הציור מהאח הקטן.

אל תוותרו על הבלונים שמנפחים לבד בבוקר לפני שהילד מתעורר, על מתנות בהפתעה עטופות בכדי להפתיע.

אל תוותרו על הברכות הכתובות על כל מתנה שהם מקבלים ולא משנה ממי (ולא כסף!!!).

ואל תוותרו על שיחות הטלפון של איחולי יום הולדת שמח.

ובעיקר, אל תשכחו איך לתקשר, ממש במילים. כך תלמדו את הילדים שלכם לחגוג קודם כל בשביל עצמם ורק לאחר מכן בשביל אחרים.

הכותבת היא אמא לשניים, כתבת ושותפה במשרד יח”צ קרופניק ברגמן

עוד בנושא

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.