מסע ההתבגרות

מסע ההתבגרות שלהם הוא גם מסע ההתבגרות שלנו. בין צרחות מתובלות בבכי, גילוים חדשים, שלהם את עצמם ושלנו כהורים, מתגלה נוף שמרחיב את הלב

יום שישי. 07:45 בבוקר. אני בתחנה המרכזית, מתרגשת. מחכה לשובה של החיילת הטרייה לשבת ראשונה בבית. אני כבר מריצה בראש את כל הבישולים והמאפים שהיא הכי אוהבת. הכל כדי לפנק לפנק.

טלפון מהצעירה בת ה-13. היא מודיעה לי חגיגית שהיא לא הולכת היום לבי”ס. למה? אני שואלת. “אתמול קבלנו חיסונים, אף אחד לא מגיע, כולם נשארים בבית”.

אני ש”כולם ואף אחד” לא גרים אצלי בבית, לא מבינה את הקשר. ובכלל, אותי חינכו, שרק אם יש חום גבוה, זה חוקי לפספס בי”ס. ולכן, אני לא מתעצבנת ומודיעה לה בשיא הקוליות, שמבחינתי ביה”ס בתוקף וכדאי שתזדרז, כי היא כבר באיחור.

סצינה מטורללת תוך דקה וחצי

רק את זה היא הייתה צריכה לשמוע בשביל להתפוצץ. אני, עם כל הניסיון שיש לי עם שלושה אחים, שגדולים ממנה והורים שאני מכירה מהקליניקה, לא הייתי מוכנה למה שהגיע תוך שנייה וחצי.

צרחות מתובלות בבכי. טונים מחרישי אוזניים ואיומים לעזוב את הבית, כאן ועכשיו. סצנה מטורללת למדי, שום קשר הגיוני בין זה שהודעתי לה שמבחינתי ביה”ס מחכה לה, לבין התגובה הסוערת והדרמטית.

ואז זה הכה בי. היא לגמרי בגיל ההתבגרות. לא ברור איך זה קרה, שהתינוקת של הבית, זו שכולם מפנקים ומתייחסים אליה כמו לצעצוע חמוד וכייפי, הפכה בן לילה למתבגרת.

בעבוע של אי שקט

טוב נו, זה לא קרה בין לילה ובטח לא בגלל החיסונים. האמת היא, שכבר כמה חודשים אנחנו מזהים אצלה ניצנים של אי שקט לקראת יציאה למסע ההתבגרות. מין בעבוע שקט, שלא תמיד מורגש. מגיח בקטנה ונעלם.

לפעמים היא עוד שם, בילדות הצעירה. הילדונת שמתרפקת, מתפנקת. ולרגעים אני רואה ושומעת אותה כשהיא כבר חושבת ומדברת אחרת וכן, גם מתחילה להיראות קצת אחרת. היא כבר בתחילתו של המסע הבלתי נמנע.

מסע ההתבגרות. קורים בו דברים מופלאים של חקר וגילוי עצמי, היפרדות רגשית מההורים ובניית עצמי חדש “ומשופר”. תקופה של שאלות – מי אני? מה ואיפה אני מול כולם? מול המשפחה, החברים, הקהילה והעולם הרחב.

מסע שיש בו הכל

מסע של שינויים פיזיים, מנטאליים ונפשיים, שמטלטלים את עולמם של ילדנו המתבגרים וגם את עולמם של מי שבסביבתם. כי המסע הזה הוא הרבה פעמים מאד מבלבל, דרמתי, מוגזם ועוצמתי. יש בו צחוק ובכי, כעס ואהבה. אכזבות ותקוות. הוא מלא וגדוש. יש בו הכל מהכל.

המסע הוא משותף. למתבגר ולהורים. גם אנחנו, אם רק נצעד בו בלב פתוח נעבור שיעורים. כי הכפתורים שמפעילים את המתבגרים הם אחרים ולא תמיד מוכרים או מובנים. ואנחנו וגם הם רוצים שנמשיך להיות משמעותיים עבורם, לאורך המסע וגם לאחריו.

ולא רק הם משתנים. גם אנחנו ההורים צריכים לחשב מסלול מחדש. לא בערכים ובמהות של מה שחשוב לנו, אלא בטקטיקה, באופן שבו אנחנו מקשיבים להם ומדברים איתם, בעצמאות ובאחריות שאנחנו משחררים להם, ובכמה אנחנו סומכים עליהם ומאפשרים להם לפגוש את העולם.

וזה לא פשוט בכלל ואפילו מורכב. אצל כולם דרך אגב, לא רק אצלכם בבית. אבל איזה כיף זה כשצולחים את הקשיים, את העליות והמורדות, הפסגות והעמקים. הנוף שנגלה, בפנינו ההורים, מרחיב את הלב, מרגש, ממלא באושר, סיפוק וגאווה.

ומה קרה בסוף עם הלימודים של יום שישי?

לא נבהלת מדרמות
נכון שהופתעתי אבל אני לא מתמוטטת ואני נושמת. בשיחה קצרצרה הסתבר ש”כולם נשארים היום בבית”, זה לא באמת כולם. זה שתי החברות הטובות שלה. “ומה אני אעשה בהפסקות? אני יהיה לבד?”. האמת? מובן לגמרי. די פדיחה להיות בהפסקה, כשקבוצת החברים הטובה, שכבת המגן שלך, לא נמצאת.

אמפתיה וכוחות
הסברתי לה באמפתיה אמיתית לחששות שלה, שמבחינתי זו לא סיבה מספקת ליום חופש. אמרתי לה שאני סומכת עליה, שתדע להסתדר. ואם יש “קטסטרופה”, שתתקשר אלי. באורח פלא, היא לא אחרה לבי”ס וגם לא התקשרה. לא דרמה ולא נעליים.

אני מפרגנת
החמאתי לה, על כך שלמרות הכל, היא לא ויתרה לעצמה. שאני יודעת שזה יכול להיות לא פשוט. וכל הכבוד לה. נכון, באותה מידה היא הייתה יכולה לטרוק לי את הטלפון ולחזור לישון עד השנ”צ שלי. אבל הפעם זה לא קרה.

כי בגיל ההתבגרות לא הכל שחור ויש גם הפתעות טובות. כזה הוא מסע ההתבגרות. מן רכבת הרים מלאת רגשות, דילמות, תהפוכות והפתעות. אנחנו כבר יושבים טוב בכיסא לקראת מה שיבוא.

אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו למסע ההתבגרות שלנו, עם המתבגרת הפרטית (אל דאגה, הכל באישורה). אבל לא רק איתה. יצטרפו גם חברים שלה, סיפורים מהקליניקה, חוויות וזיכרונות ממסעות קודמים. אתם יודעים, החיים.

הכותבת היא מדריכת הורים, מרצה ומנחת סדנאות הורים למתבגרים. לעמוד הפייסבוק