מי הוא הזר הראשון המשמעותי ביותר שהמתבגר שלנו מכיר? התשובה מורכבת ופשוטה כאחד, האבא. את הקשר שלנו עם הילד אנחנו צריכים לבנות, להשקות ולפתח. אהבה זה מילת פעולה
אני יושב עם עידו, בן 14, באולם הספורט והוא מספר לי כמה הוא רוצה שאבא שלו יהיה איתו יותר, ולא רק בסופי שבוע, “גם זה כמעט ולא קורה”, הוא מוסיף. שפת גופו אומרת הכל והוא משפיל מבט כשמילותיו מהדהדות לשנינו ולא מותירות ספק, עד כמה הקשר הלא קיים עם אביו משפיע עליו, קשר שהוא חשוב מאין כמותו ושעידו כמה אליו כל כך. “הכל” אמנם כאילו מתקיים, יש אקס בוקס חדש שנקנה לא מזמן, ישנן שאלות יום יומיות, של מה נשמע ואיך עבר עליך היום, שאביו שואל אותו בשיחת מסדרון בשעת ערב מזדמנת, אבל אין ממש יותר. חוויות, בעיקר חוויות מותירות רושם, כאלו שאתה למד ומתפתח בהן, כאלה שאתה צומח ומאמין בעצמך ובאחר – גם אלה אין בכלל. בטח שלא באמצע השבוע, בזמן בו עידו מתמודד עם החיים האמיתיים שלו כנער מתבגר. חברים, ענייני בנות, הקשיים במקצועות הלימוד המצ’עממים אותו, ההצלחות הקטנות בהפסקה במשחקי הכדורגל, האכזבות הגדולות מלנסות להוכיח כמה הוא רוצה באמת להצליח בחברה, ולעידו יש את אבא שלו בסופי השבוע, פעם כן ופעם בעיקר לא.
מהי הנוסחא המנצחת?
קורסים לאבא המתחדש והרגיש, סדנאות לאבות במערות עטלפים עם פנס גנבים, שיחות נפש עם החבר הכי קרוב, שיש לו שני מתבגרים תולשי שיערות מפגישה עם כוכב ריאלטי, ועדיין לא ברור מהי באמת הנוסחא האמיתית לאבהות.
במבט מהצד כאבא לשלושה ילדים מדהימים, אני כל פעם נפעם מלהבין, איך זה שכבר מהיום הראשון ואילך הבסיס המוצק והמולד שיש לאם ובנה הוא סיפור אחר לגמרי ממה שמונח לפתחי בכל רגע. זהו תמהיל משותף של גוף ונפש, שאנחנו הגברים לעולם לא נדע, גם אם נתאמץ להבין. תכל’ס גם אם נתאמץ מאוד, אבל מאוד, ברור מעבר לכל ספק – להיריון אנחנו לא ניכנס.
קשר נרכש
על פי תפיסת עולמי אני הוא הזר הראשון שהילד שלי נתקל בו, הזר שהרים אותו מרגע היוולדו וקרא בשמו, והוא לא ממש יודע מי אני. האמת, אפשר להבין אותו, לא חווינו יחד מצבי רוח עולים ויורדים כמו באזעקת צבע אדום ביום שמשי ויפה, לא עלינו יחד על המשקל בשקילות יומיות שבועיות ונותרנו כלא מאמינים מהבטן התפוחה, לא שקיפות עורפית, צידית ואחת בפרופיל לטיק טוק, לא גלגול לוויתני לצד השני במיטה, ובטח שלא האכלנו אותו ברחם שלנו, בקיצור אין לנו לא מולד, זהו קשר נרכש.
LOVE IS A DOING WORD
על מנת להגיע לכך שהילד המתבגר שלי יסמוך עלי, ובכך אוכל לבנות איתו קשר קרוב, כנה ואוהב, עליי לדאוג לכך. עלי לדאוג “לרכוש” את אמונו. וזוהי עבודה תמידית שאסור לוותר עליה. הרגעים שאני איתו, יהיו מלאי עשייה, עם אופי של חוויה מביעת רגש, חוויית הצלחה. גוף ונפש הולכים יד ביד יחד כבר שנים, ובעצם עוד מימי תיאוריית דרווין העתיקה, אז תנו לה מקום.
נתחיל מזה שנשים בצד את הסמארט פון ולא נבדוק לייקים. נהיה נוכחים ברגע שלשמו פינינו את הזמן, תתפלאו, לא צריך הרבה מאוד, אבל חייבת להיות שם איכות. במבט, במילה טובה, בעשייה מבורכת. נדאג להכיר את עולמו, לדעת מה באמת הסיפור שלו, החלומות שלו, הרצונות, האכזבות, הקשיים והמטרות שלשמן הוא בכלל מתנהל בעולם הזה, כן ממש כמונו. ואחרי שנבין את זה, הכי חשוב שניתן לו להיות הוא, לעבור איתו חוויה אחר חוויה מבלי לשפוט אותו, ולאפשר לו לגדול ולצמוח עם מה שמתאים לו, ולא לנו.
דייט קבוע בלי הפרעות
כן זה קשה, קשה לייצר עולם שכזה כשהמציאות היום יומית דופקת על החלון בכל רגע נתון. יש אולי עוד ילדים, זוגיות, פרנסה לבטח, הורים לעת זקנה, חברים ועוד משתנים ונעלמים במשוואה האין סופית הזו שאפילו אינשטיין הגאון יתקשה לפתור. ועדיין להיות עם הילד שלך, זה אומר שלאותו רגע טהור שבחרתם להיות איתו, לא לתת לשאר הדברים שלא באמת חשובים להפריע. להיות נוכח, קשוב, ולעשות את זה באופן עקבי בכל שבוע, באותה השעה, כמו דייט שאסור לנו לפספס. ברגע שהמתבגר שלנו יהנה מלהיות איתנו , הוא יחכה לזה, הוא ישתף אותנו מבלי שאפילו נשאל, תתפלאו זה עובד.
דבר לא מכין אותנו להיות אבות, מציאות כן. המציאות שאני מאמין בה, זו שהייתי רוצה לראות יותר, זו מציאות בה אבות מבינים שעליהם “לעבוד”, להשקיע באהבתם שאינה תלויה בדבר, עבור ילדם. אהבה זקוקה להשקייה תמידית, בדיוק כמו צמח שיפרח רק כי התמדנו והשקנו ועשינו עבורו.
LOVE IS A DOING WORD
כבר אמרנו !
הכותב הוא מייסד לצמוח מחדש, מרכז העצמה בספורט טיפולי. מפתח שיטת א.מ.ת המשלבת טיפול חוויתי רגשי בין אבות לילדיהם, מפתח ומנהל קורס להכשרת מדריכים בענפי הכדור, הראשון מסוגו בארץ, לילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים במכללת לוינסקי וינגייט
