כמה שפינטזנו על ה-1 בספטמבר, הוא הגיע עם ניחוח לא נעים. גם לאחר חתימת ההסכמים, התחושה היא שהכל על סף פיצוץ כל הזמן. הילדים בתווך מבולבלים וחשים היטב את ההתנגחויות החוזרות ונשנות. הגיע הזמן להידברות
במשך חודשיים פינטזנו, אנחנו ההורים, על היום הזה שטומן בחובו הכל: ה-1 בספטמבר. בנימה אישית אני יכולה להודות כי מזה חודשיים שאני מחכה לבוקר המיוחד הזה שבו הילדים שלי יתעוררו בשעה מוקדמת, ילכו לבתי הספר ואני אנשום לרווחה ואדע שהחיים שלי חזרו למסלולם: חסל חוסר הסדר והבלגן בבית, הלילות ללא השינה, מבול החברים שמגיע בכל שעה, ההתראות הקצרות של “תסיעי, תחזירי, תיקחי”, המריבות והשעמום הגדול. זהו. היום המיוחל מגיע, וכל מה שצריך עכשיו לעשות לכאורה הוא רק ליהנות מהשקט ומהחזרה לשגרה. הבעיה היא שבשטח הדברים קצת יותר בעייתיים. בשטח, התחושה היא שהאדמה רועדת וגועשת וכולנו קרובים לפיצוץ, בעיקר כי המשולש הידוע הורים-מורים-תלמידים, לא באמת עובד כפי שצריך.
מלחמת הכל בכל
זאת לא פעם ראשונה שהמשולש הזה סוער. אבל התחושה היא כי השנה הכל סוער הרבה יותר. ההורים עצמם מותשים לאחר החופש הגדול בכלל, ולאחר שנתיים של קורנה בפרט, בהם הילדים היו בבית כמעט ללא הפסקה. הורים אחרים עסוקים במלחמות מקומיות מול מנהל זה או אחר שעושה בבית הספר כבשלו: מנהל שמפטר מורים על ימין ועל שמאל, ביניהם גם מורים איכותיים כי קצה בהם נפשו, או מנהל שמאפשר למורה להתעמלות ללמד מדעים (ללא שום הכשרה מתאימה יש לציין) רק בגלל שאין כרגע מספיק כוח אדם במערכת. ההורים המודאגים מגלים כי חרף דאגתם הרבה לעתיד ילדיהם, הרי שאין בידם האפשרות לשנות שום דבר. תחושתם היא שהכל מתנהל על גבם הרך של הילדים, ותחושת ההתמרמרות שלהם רק הולכת וגדלה.
המורים עצמם גם הם עסוקים במלחמות. חלקם מרוצים מההסכם שנחתם מול משרד האוצר אולם ישנם כאלו שטוענים כי ההסכמים אינם מעודדים אותם, וכי יש מקום רב לשיפור במערכת. ואל נשכח גם את היועצות שארגנו מחאה משלהן, שנבלעה לצערן ברעש הגדול של ארגוני המורים. כמו כן, מורים רבים מביעים את דאגתם לגבי המחסור החמור הקיים במערכת במורים, וטוענים, בצדק, כי אם זהו ראי החינוך כיום אז מה יהיה עתיד החינוך בכלל ומה יהיה עתיד המורים בפרט. מול כל אלו הם גם נאלצים להתמודד עם הורים זועמים שלתפישתם איבדו את הגבולות כבר מזמן, ומנסים להתערב בכל מה שרק אפשר, ועם תלמידים חצופים שמסמסים להם באמצע הלילה: “ערה? מה מביאים למחר?”, ולא מבינים בכלל מה הבעיה.
בתווך, בין שני אלו, נמצאים התלמידים. אלו מגיעים לימים הראשונים בבית הספר, בחטיבה ובתיכון לאחר שהיו חשופים למאבקים המתקיימים, לדעות המנוגדות שלא תמיד נאמרו בטונים נעימים או תוך שמירה על שיח מכבד. ובית הם שומעים את תסכול ההורים החרדים לכך ששנת הלימודים אולי כלל לא תיפתח. וגם אם נדמה לנו שהראש של הילדים נמצא אך ורק במסכים הרי שהילדים שלנו שומעים הכל ומבינים. והם שומעים היטב את תלונות ההורים על בית הספר, על המורים ועל המערכת כולה. לאחר מכן הם מגיעים לכיתה ועומדים מול המורה שדורשת (ובצדק) שיתייחסו אליה בהערכה וכך גם למקצועות הלימוד ולבית הספר. והאמת היא שהם די מבולבלים. הם נקרעים בין הצד המתנגח של ההורים לצד המתנגח של המורים. מנסים להבין בעצמם איך וכיצד נכון להתנהג. וכך מתחילה לה שנת הלימודים.
נוסטלגיה של פרפרים בבטן
תחשבו על החוויות שלכם מהתקופה הזאת של תחילת שנת הלימודים, כשאנחנו היינו ילדים. אני לא זוכרת שהייתי מודעת למאבקים כאלו בין ההורים למורים או שהיו בכלל מאבקים. זכורה לי בעיקר ההתרגשות של תחילת השנה. התחושה של פרפרים בבטן מכך שיש לך כיתה חדשה או הכיף שיש בפגישה עם כל החברים המוכרים בכיתה הרגילה. התחושה הכיפית שהייתה בשיעור ראשון בכל מקצוע, כתיבה במחברת חדשה וציפייה להפסקות ולמפגש עם החברים. זה היה הכיף של הימים הראשונים, והיה שם מספיק מתח ולחץ גם מבלי שאדע שההורים שלי לא אוהבים את המחנכת או שהמחנכת שלי עצבנית בגלל ההורים.
לשבת יחד ולחשוב מחוץ לקופסא
כיום, לפי מה שקורה בשטח, אין ספק שהקרע בין המורים להורים הולך ומחמיר, ותחושות הכעס והמרמור של כל הצדדים בתאוצה מתמדת, כאשר את המחיר משלמים התלמידים עצמם. הגיע הזמן שמישהו במשרד החינוך או בממשלה יבין שצריך לפתח וליישם תכנית של שיח והידברות בין שני הצדדים. תכנית שבה ההורים והמורים יוכלו לדבר אלו עם אלו, וגם להקשיב, לחשוב יחד מחוץ לקופסה, ולשתף פעולה כדי שהמשולש הזה מורה-הורה- תלמיד יוכל לעבוד כמו שצריך. אמנם היו נסיונות כאלו בעבר אולם אלו הגיעו מפעילים בשטח, ולא מהממשלה עצמה, ולצערי די נשכחו מאז הקורונה.
חשוב לזכור כי בסופו של דבר כולנו רוצים את הטוב ביותר עבור ילדינו. אם נלמד לשתף פעולה ולעבוד יחד, כולנו נצא מורווחים. ובעיקר ירוויחו הילדים שלנו. כך נצליח לבודד אותם מכל המלחמות האלו ולאפשר להם את מה שהם הכי צריכים: השקט לשבת וללמוד, והידיעה שגם ההורה וגם המורה מאמינים בהם שיצליחו. בואו ננסה השנה הזאת, עוד לפני אנחנו מדברים על בגרויות, מיצ”ב או מבחנים, לבנות בסיס נכון שהוא הידברות. ועכשיו זה בדיוק הזמן הנכון לכך.
הכותבת היא מומחית למחקר תרבות הילד והנוער, עיתונאית ומנכ”לית האתר ״עשר פלוס״
