הבגרויות והמתכונות כבר כאן. הפחד מכישלון קיים בכל אחד מאיתנו, אבל בולט בקרב בני נוער במיוחד בתקופה כמו זו, ועלול להוביל לפגיעה משמעותית בתחושת המסוגלות וביכולת להשיג מטרות לימודיות. מה גורם להם לאבד את האומץ להתמודד? וגם כמה טיפים יישומיים להתמודדות. רמז: טיק טוק זה לא החיים האמיתיים
“הוא קיבל את המבחן, הסתכל על הציון. חייך במין חיוך קטן כזה, שאף אחד לא ישים לב, אולי אפילו לא הוא עצמו. הסתכלתי עליו במבט חם, הייתי גאה ואמרתי לו: ‘כשקשה אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים בעליה’. במהלך היום המבחן היה מונח בקצה השולחן ומידי פעם הוא הציץ בו. עדות להשקעה ובעיקר לאומץ שגייס כדי לעשות אותו” (מיומנה של מורה)
הסיפור שמספרת הטכנולוגיה בעידן המודרני לבני הנוער הוא לא תמיד הסיפור שעוזר להם ללמוד ולהתנסות בחוויית חיים פרודוקטיבית ומעצימה. כשראשם מורכן מטה לכיוון הפלא אחוז ניכר משעות היממה, הם מסתכלים ומסיקים שהישגים בחיים הם קלים ומהירים כמעט כמו הקלות בה מדפדפים בין הפוסטים השונים בטיק טוק או באינסטגרם. בשניות בודדות הם מסוגלים לעבור מפוסט לפוסט, ללמוד אותו, להתרגש, ולעבור לדבר הבא.
להיות הכי זה לא מה שחשבתם
רבים מאוד מהם רוצים להצליח במישורים רבים בחייהם. הם רוצים להיות הכי מקובלים בעיקר בקבוצת השווים, הם רוצים להיות הספורטאים הכי מצטיינים ולקבל את הציונים הכי טובים. בגיל התבגרות הם רוצים להיות הכי. במקומות הללו מתגלה הדיסוננס הגדול בין מה שהיו רוצים להשיג או להיות לבין ההבנה שזה לא קל, לא מהיר, מצריך מאמץ ובדרך יש שלבים. זה בכלל לא כמו מה שהם מכירים וזה מפחיד.
תחושת הערך העצמי תלויה במשהו חיצוני מיידי
תחושת המסוגלות של המתבגרים היא “שבירה”, האמונה כי הצלחה או אי הצלחה יש בהן עדות למי שהם, להגדרת הזהות שלהם, הופכת את ההתמודדות עם משימות החיים האקדמיות ובכלל למורכבת. “בטיק טוק זה קל, אני פשוט צריכה לראות את מספר העוקבים, כשיש לי הרבה אז אני מרגישה על גג העולם”, מספרת לי נערה בת 17. באופן זה בונים רבים מהמתבגרים את תחושת הביטחון ותחושת האמון בעצמם. הסיפוק הוא מידי וכך גם המצב רוח המרומם. החוויה גם הפוכה כמובן, והקלות שבה הם יכולים להרגיש על גג העולם היא גם הקלות בה הם יכולים להרגיש בתחתית האוקיינוס. חווית השליטה ויכולת ההשפעה על חייהם, הופכות לא אחת, להיות חיצוניות להם – הופכות לתלויות במישהו או במשהו אחר. המרדף הופך להיות אחר המקומות שיספקו להם באופן וודאי את תחושת העצמי הבטוח, תחושת המקובלות, השייכות, ההצלחה והפרסום.
הפחד לא להצליח משתק
אלו האזורים בהם מתחילים הסדקים, התהיות, המחשבות. הם חושבים אם כדאי להם בכלל להשקיע בלימודים, ואם ישקיעו ויתאמצו ובסוף לא יצליחו. ואולי מראש זה כלל לא שווה לעבור את הדרך המייגעת ולקבל רק ציון בינוני. אלו האזורים בהם מאבדים המתבגרים את האומץ. במבחן התוצאה שמירה על הערך העצמי שלהם תמיד יהיה הראשון במעלה ואותו הם לא יסכנו. הפחד מכישלון או ליתר דיוק, מלא להיות “הכי” משתק רבים מבני הנוער. בבתי הספר אנו רואים יותר ויותר תלמידים הסובלים מחרדות, דיכאון, הימנעות, בעיות התנהגות. אלה הופכים להיות “שומרי הסף” של הערך העצמי של בני הנוער. הם מאבדים את האומץ לנסות, הם מתמודדים עם “התקפי פאניקה” או הפרעות התנהגות שלא מאפשרים להם (לכאורה) להיות בכיתה ולהתמודד עם הלמידה. הפחד מלנסות ולא להצליח הופך להיות משמעותי ומרכזי בהתמודדותם עם אתגרים.
לא רואים את האפשרות להשפיע על חייהם
תחושת מסוגלות יציבה הנה תוצאה של עקביות והתמדה, מוטיבציה והנעה, תפיסת הקושי כאתגר ואמונה עצמית ביכולת להשיג את המטרות שאנחנו מציבים לעצמינו. כישלונות נתפסים כניסיונות המאפשרים למידה והתפתחות. מאמץ והתנסות הופכים להיות הכלים המרכזיים והמשמעותיים ביותר לצורך כך. בתחושת המסוגלות “השבירה” של בני נוער חסרות רבות מהמיומנויות הללו ובעיקר חסר בה האומץ לנסות שוב ושוב בכדי להצליח. רבים מהם מתקשים להתחיל ולסיים משימה, המפגש עם מצבים מאתגרים, עמוסים, מלחיצים מרפה את ידיהם וגורם להם להימנע. חוסר אמונה באפשרות להצליח עוד טרם בדקו את המטלה וחוויה של רצף כישלונות במקרה הטוב וזהות של “אני כישלון” במקרים הפחות טובים, גם הם פוגמים ביכולת לפתח את תחושת המסוגלות. עיתים בתוך בליל התחושות הכה עוצמתיות הללו נעדרת היכולת של בני הנוער לראות את האפשרות לשינוי, כי יש להם בחירה וכי היכולת שלהם להשפיע על חייהם היא רבה יותר ממה שהם מסוגלים לראות בנקודות אלו.
אז מה עושים?
- שומרים על אופטימיות ונשארים עם המתבגרים בתוך החוויה. מעבירים את התחושה שהם לא לבד והם אהובים ומקובלים ללא תנאי וכי בכל רגע ניתן להתחיל לשנות. הקבלה הלא מותנית משמשת עוגן עבורם ועומדת בניגוד לתחושה שאימצו לפיה “אני אהוב ומקובל בהתאם למספר הלייקים שקיבלתי”. היכולת לשאת את התסכול בשניים מאפשרת גם חלוקה של הנטל הרגשי הרובץ על כתפיהם. זה יכול להיות חיבוק חם, חיוך, הקשבה וגילוי אמפתיה לקושי.
- מעודדים, מעודדים ועוד מעודדים על הדרך, על המאמץ, על ההתפתחות, על הרצון ועל הניסיון. ההבנה כי מעבר מתחושת מסוגלות “שבירה” לתחושת מסוגלות יציבה יותר טמון ביכולת של המתבגרים לראות את הדרך, ההתפתחות ו”ההישגים הקטנים”. היכולת לראות את הפעולות, לראות בכל צעד חלק מההצלחה מאפשרת לפתח מיומנויות של התמדה ועקביות. העידוד הוא הכלי המשמעותי ביותר, שבלעדיו קשה מאוד לחולל שינוי. העידוד מדגיש אלמנטים חיוניים לבניית תחושת מסוגלות וערך עצמי.
- מספרים, משתפים, גם על כישלונות וגם על אתגרים ולא רק הצלחות. המתבגרים רואים ושומעים “סיפורי הצלחה” רבים ברשתות החברתיות. הם רואים ושומעים מבוגרים רבים סביבם המשתפים בסיפורי הצלחה והדבר לא אחת מגביר את תחושת החרדה . “גם אני חייב להצליח” “אני חייב להיות הכי טוב במשהו.” ההקשבה למציאות החיים, לאתגרים, לתסכולים מנכיחה את העובדה שכולנו בני אדם, לעיתים מצליחים ולעיתים פחות. סיפורים מעין אלה מנרמלים ומאפשרים למתבגרים להרגיש בטוחים ורגועים יותר.
- משתפים אותם כ”מבוגרים צעירים” על משמעות החיים. מסבירים שבשונה מהטיק טוק או האינסטגרם בחיים כדי לעבור משלב לשלב אנחנו מתאמצים ומשקיעים. מדגישים את החשיבות של פיתוח “שריר המאמץ” כך שיצליחו לממש את עצמם ולהגשים את המטרות שיציבו לעצמם היום ובעתיד. להתאמץ משמעותו לנסות, להתאמן, להתמודד, לסיים את המטלות, ללמוד להירגע במצבים של חרדה, להיעזר ולא להישאר לבד. להתאמץ משמעותו לעשות כל פעולה שמאפשרת להשפיע קצת יותר ולדבוק בדרך להשגת המטרה.
- והכי חשוב, מסתכלים על חצי הכוס המלאה וזוכרים שבמבחן בו קיבלו 50 הם הצליחו לענות ולקבל 50 נקודות מלאות (וגם לגשת למבחן).
הכותבת היא פסיכותרפיסטית לבני נוער, קרימינולוגית ואשת חינוך, חברה בקהילת המטפלים SomeBuddy אתר למציאת מטפלים מתחומי הנפש, הרגש, המשפחה והתעסוקה
