רגע לפני שהמתבגרים שלנו נדבקים ברומנטיקה הצרכנית המתקתקה של חג האהבה המקומי, כדאי לשים את הדברים על השולחן ולהבין מה פה באמת קשור לאהבה. אמ;לק – כלום
מכונת הקפיטליזם חוגגת בהתלהבות את ט”ו באב. חג האהבה הישראלי. יותר נכון, היהודי. לא סתם ולנטיין המיובא, זה משלנו, יש לו מסורת עתיקת יומין ובעוד בעולם נהנים רק מחג אהבה אחד, אנחנו כאן זכינו פעמיים בשנה להזדמנות רומנטית שכזו. ובפרשנות המקומית, בדומה לנעשה בעולם כולו, מועדים כאלה מייצרים מתקפת פתיונות צרכניים שקל מאד להידבק בהם. גם בני הנוער שלנו, שהקניון מהווה פעמים רבות מפלט בילויים ממוזג ואידאלי עבורם, מוציאים את מיטב כספי עבודות הקיץ שלהם על מארזי שוקולד לבביים, בלונים, גרביים עם לבבות, כריות בצורת לב ומה לא. הרצון להעניק תשומת לב רומנטית לבן או בת הזוג מבורך כשלעצמו, גם בגילם הצעיר, אבל אולי כדאי שידעו מה באמת עומד מאחורי “החג” הזה.
נדמה שהיום התודעה השוויונית מתגבשת אצל בני הנוער כבר בגיל צעיר ותנועת Me Too חילחלה וכבר עשתה את שלה (או משהו לפחות ). נושא בעל משקל כמו פמיניזם לא זר לשיח גם בגילים הצעירים ויש בהחלט מקום להכיר להם את סיפור המסורת.
ללמוד לשאול שאלות ולבקש פרשנויות
השבוע החולף התחיל בעיסוק גובר בשנאת חינם וכפועל יוצא מזה, אהבת חינם. אנחנו למדים שהיהדות בחכמתה, אחרי שנתנה לנו בראש וקיבצה שלושה שבועות שלמים של אבל ששיאם בט’ באב, יודעת גם לפצות. כביכול. בין ט’ באב לט”ו באב מפרידה רק ו’ שבפועל מייצגת פחות משבוע וכבר אנחנו עוברים פאזה. אהבה. אבל המסורת היהודית מלמדת אותנו גם לבקש פרשנויות ולשאול שאלות. ושאלת השאלות בהקשר לט”ו באב היא – מה פתאום אהבה? מה בין ארועי היום הזה לאהבה? לא חינמית ולא אחרת. אולי זה בכלל הפוך.
לפני שאנחנו ודור העתיד נדבקים בדבק הרומנטיקה, בואו נשחזר את הסיפור. איפה הכל התחיל?
הסיפור שקיבל את השם התמים “פילגש בגבעה”
איש אחד משבט לוי, נקרא לו לוי לצורך הסיפור, לקח לו פילגש. כלומר, ממש לקח אשה נוספת, בלי לשאול אותה. האשה לא כל-כך התלהבה מהסידור וברחה לו אבל הוא רדף אחריה ושכנע אותה לחזור איתו הביתה. בדרך הם הגיעו לאיזו גבעה ונשארו לישון אצל זקן חביב (לא הכי חביב כמו שיתגלה בהמשך) שהסכים לארח אותם. בלילה פשטו בני שבט בנימין על הבית ורצו לאנוס את לוי. הזקן התחנן בעבורו והציע להם במקום את בתו הבתולה ואת הפילגש! רק שלא יאנסו את האורח, ענייני כבוד אתם יודעים. אחרי משא ומתן קשוח ככל הנראה, לוי ממש דחף להם לידיים את הפילגש. הבנימינים אנסו אותה והתעללו בה כל הלילה. אבל לוי הלך לישון. בבוקר הוא גילה אותה על סף הבית ומרוב זעם, עצב, תסכול או השד יודע מה, ביתר את גופתה ל-12 חלקים שווים ושלח לכל השבטים.
השיימינג עשה את שלו. העם היה מזועזע ויצא למלחמה עקובה מדם נגד הבנימינים. בנוסף הכריזו עליהם חרם, מהסוג שאי אפשר להתיר לעולם – אסור להם להתחתן עם אף אחת מבנות השבטים האחרים של ישראל.
וכך נמצא פתרון יצירתי לשבועת החרם
החרם הוביל לתובנה מזעזעת בעם: לא רק שהרגנו אותם באלפיהם, עכשיו השבט כולו בסכנת הכחדה עקב היעדר נשים למטרות פרו ורבו. הדרכים היצירתיות והמחרידות לפתרון הבעיה היו רבות, בכל זאת מדובר בתקופה אלימה במיוחד, אבל הן לא הספיקו כי למעשה אי אפשר היה להתיר את שבועת החרם.
ואז נולד הפתרון הסופר-יצירתי וחינני של ט”ו באב. בליל ירח מלא, כשהבנות יוצאות לחולל בכרמים, נעלים עין ונאפשר לבני בנימין לחטוף אותן. שבועת החרם לא תופר, זה הרי לא אנחנו, זה הם. בעיית הפריון של שבט בנימין תיפתר ותכל’ס מה כבר קרה? בסך הכל מדובר בכמה מחוללות שיצאו לכרמים בבגדים לבנים. ואת זה אנחנו חוגגים כחג האהבה. ועם זה אנחנו, הנשים – אמהות ובנות, משתפות פעולה.
המידע הזה משום מה לא נלמד (עד כמה שאני זוכרת), בבתי הספר. הבנות, וגם הבנים שלנו גדלים לתוך אוירה תרבותית אחרת. אני לפחות, תופסת את תפקידי כאמא לבנים, כאחראית לכך שיגדלו כגברים שמכבדים נשים בכלל ואת בנות הזוג שלהם בפרט.
אז ברצינות, כשאנחנו רואים את כל מבצעי ט”ו באב, ושומעים את הפרסומות הדוחקות בנשים לבקש (שלא לומר לדרוש) יהלום חדש לכבוד החג, בואו נחשוב לרגע – באמת בא לנו להנציח מסורת של אלימות ואונס?
רוצים לחגוג אהבה, הציעו לאוהבים הצעירים וצאו גם אתם עם האהובים או האהובות שלכם או שלכן לצפות בירח המלא. עדיף בהרבה על ליקוי המאורות הזה של ט”ו באב.
