מסתבר שהיום ילדים יכולים למצוא בן זוג, להתחתן, להוליד ילדים, להתגרש ולהתחתן שוב – והכל בתוך מספר שעות. כל זה הודות למשחק וירטואלי, שאולי מאתגר אותם עם שאלות קיומיות, אבל גם מעביר להם מסרים שגויים על זוגיות ויחסים
“את שומעת, החברה והאקסית שלו נפגשו ודיברו ביניהן. זה היה ממש מצחיק”.
“מה?”, אני מרימה את ראשי מהנייד, בטוחה שלא שמעתי היטב את מה שהזאטוט בן ה-10 מספר לי.
“כן, גם החברה שלי הייתה שם ושמעה הכל”.
“ראית את זה באיזה סדרה?”
אני מנסה להבין מה הוא רוצה, אבל הזאטוט מזיז את ראשו בחוסר סבלנות. הוא מסביר לי שיש לו חברה, וגם לחבר שלו יש והן בילו ביחד. בשלב הזה המוח שלי סורק את הימים האחרונים כמו בדיקת MRI. אני מנסה לחשוב האם הילד פגש חברה, ועולה בי רעיון שאולי יש מישהי מהקפסולה שלו בכיתה. הזאטוט מזועזע מהרעיון, והוא מסביר לי לאט שבכלל מדובר בחברה וירטואלית.
תשאול קצר שלי מעלה כי מדובר באפליקציה די ותיקה בשם רובלקס, שבה יש כמה משחקים ובהם גם את “בואו לדייט״ – משחק המדמה חיים וירטואליים בהם הילדים יכולים להכיר בן/ת זוג, לצאת לדייט, להתחתן, להוליד ילד, להיפרד ולהתחיל הכל מחדש – וכל זה תוך מספר ימים ואולי אפילו שעות. מסתבר שהקלות הבלתי נסבלת של הקיום מתחילה היום כבר בגיל 10. עבור הילדים מדובר בהתנסות שמרגשת אותם ומעלה בהם שאלות רבות, כולל דיונים בינהם ובינם לבין עצמם על שאלות קיומיות רציניות, כמו כיצד בוחרים חברה – האם לפי המראה שלה או לפי הכישורים שלה? האם כדאי לי להיות חבר/ה של זו או דווקא של מישהי אחרת? האם כדאי לנו להתחתן ואז לא אשחק עם אחרות? האם כדאי להביא יחד תינוק?
יש לציין שאותי ההתנסות הזאת רחוקה מלהלהיב והיא בעיקר מדאיגה. בראש ובראשונה אני לא שמחה מכך בגלל האפשרות שאולי הוא בכלל לא יוצר קשר עם ילדה חמודה בת גילו, אלא עם פדופיל מבוגר ומשועמם שמצא דרך מתוחכמת להכיר ילדים. כבר היו מקרים מעולם, לא?! לכן אני מסבירה לו שוב שמדובר במשחק, בחיים וירטואליים, ושעליו לזכור את זה בכל רגע נתון. גם כשמנסים לשוחח איתו בצ’אט, אסור לו לתת פרטים אישיים או פרטים מזהים ולהיות עירני. הזאטוט מניד בראשו, מסביר לי שהוא כבר יודע את כל זה ממזמן, ותוך כדי כך הוא נקרע מצחוק מחבר שלו שיצר דמות אווטאר שנראית בדיוק כמו הדמות שלו עצמו. מסתבר שבמשחק הולכים קטעים ורק אני לא מבינה.
אהבה כמו באפליקציה
מלבד לסכנה הממשית ממתחזה, מדאיגה אותי גם העובדה שהילדים מקבלים מושגים שהם לכאורה אמתיים מהחיים, אלא שהמסר המועבר להם מעוות לגמרי. הזמינות של המשחק, המהירות שבה מכירים חבר/ה, מתחתנים, יולדים ילד ונפרדים – מסחררת אותי. והיא בעייתית במיוחד בגיל הזה, שבו מתחיל גיל ההתבגרות.
זה לא סוד שגיל ההתבגרות מתחיל היום בגילאי 9-10 וכולל את כל מרכיבי ההתבגרות הכתובים בספר, בהם התפתחות פיזית, נפשית ורגשית. בהתאם, ברוב המקרים גם ההתעניינות בבני המין השני מתחילה בגיל הזה. זהו בדיוק הגיל שבו צצות תחושות התעניינות, סקרנות ואהבה בין המינים, והנושא של חברויות הופך למרכזי עבור הילדים. כמובן שזה לא דבר רע – כבר בשנות השישים הפסיכולוג אריק אריקסון טען כי התאהבות בקרב צעירים יכולה לתרום בבניית הדימוי העצמי בקרב המתבגרים, וכן לעזור להם בהיווצרות הזהות שלהם. הוא תיאר את ‘ההתאהבות’ של גיל העשרה כסוג של התפתחות עצמית ולא כאינטימיות אמיתת. לטענתו, מתבגרים מפתחים מודעות עצמית ככל שמתפתחים כוחותיהם הקוגניטיביים, והם יכולים לנסות את זהותם ה”מבוגרית” עם בני זוג רומנטיים ובאמצעות משוב מתגובות והתנהגויות. הדיבורים האינסופיים בין בני זוג בגיל הזה (שעכשיו הוחלפו בהתכתבויות וואטסאפ) הם דרך להתנסות בצורות שונות של ‘עצמי’ ולבחון את השפעתן על האדם האחר. 
עם זאת, חברה וירטואלית היא סיפור אחר לגמרי. ניתן לומר שרוב בני נוער בגילאים מבוגרים יותר יודעים ברובם להבדיל בין חבר/ה בחיים האמיתיים לבין חבר/ה וירטואלי. אבל בגילאי 9-10 ההבדלים בין המציאות לווירטואלי לא ברורים עד הסוף, במיוחד כשמדובר בתקופת קורונה, שבה עולמם החברתי של הילדים מצטמצם והווירטואלי מחליף מפגשי פנים מול פנים. ולכן גם אם הילדים אומרים שהם מבינים שזה “רק במשחק”, וגם אם הם אומרים שהם מבינים שאולי בכלל זה שמשחק מולם הוא מבוגר, לא בטוח שההבנה הזאת מגיעה לכדי הפנמה עצמית.
המשימה הכפולה של ההורים
אבל גם אם על פני השטח נראה כי הילדים מבינים ש”החברה” היא לא באמת חברה, הרי שרק השימוש במונחים האלו מבלבל אותם עוד יותר, ומציג שאלות וערכים הקשורים לעולם האמיתי. כי בסופו של דבר מדובר במונחים הלקוחים מתחום מערכות היחסים לכל דבר ועניין, ועולות שאלות מהותיות ואמיתיות הקשורות לתקשורת בין המינים ולמערכות יחסים, כגון איך פותחים בשיחה עם מישהי? איך שומרים על כך שהיא תישאר חברה שלך? מה עושים כשכבר לא רוצים להיות חברים? איך מתנהגים לאקסית? מה עושים כשחבר שלך רוצה להיות חבר של החברה שלך? העולמות האלו קצת מבלבלים, וכל זה מבלי לומר מילה על פיתוח רגשות של ממש, גם כלפי מישהי או מישהו שלא באמת מכירים.
במציאות הזאת התפקיד שלנו ההורים הוא כפול: מצד אחד, כאמור, עלינו לומר לילדים שוב ושוב כי חברה וירטואלית היא לא חברה אמיתית, ולהזהיר אותם שלא לתת פרטים מזהים, מספר נייד או לקבוע פגישות אישיות, בטח שלא ללא ידיעתנו. בנוסף לכך, זהו הזמן לשוחח על מערכות יחסים, ולא רק כאלו שהם רואים בסדרות לנוער או בתכניות ריאלטי ביו טיוב. זהו המקום שלנו לספק להם תשובות אמיתיות לכל השאלות שעולות, ולהנגיש להם את עולם הערכים שלנו. כי בסופו של דבר, בין אם זו חברה וירטואלית או בין אם זה חברה אמיתית, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהוו מקור ליחס אנושי, אמיתי ומכבד – באינטרנט ומחוצה לו.
הכותבת היא מנכ”לית פורטל “עשר פלוס”, מומחית למחקר תרבות הילד והנוער ומעבירה בבתי ספר ובארגונים את ההרצאה “הורות דיגטלית”, המספקת להורים ולאנשי חינוך הבנה לעומק של תרבות המסכים והשפעתה על בני הנוער.
חוששים מתכנים לא הולמים? ככה תוכלו לדעת מה ילדיכם עושים ברשת
