דווקא אחרי שקיבלה מחמאות על תמונה שהעלתה לרשת, החליטה הילה אפללו להעלות תמונה נוספת, מחמיאה פחות וכנה יותר: “יש לי בטן. והיא לא ‘מושלמת’ והיא גם לא הולכת לשום מקום. אבל היא שלי, היא חלק ממני. וכדי ללמוד לאהוב את עצמי, הייתי צריכה ללמוד לאהוב גם אותה”
כשהעליתי בשבוע שעבר תמונות מהחופשה שלנו לפייסבוק, קיבלתי הרבה תגובות על הגוף שלי: ״גוף מושלם״, ״פיגוז״, ״הורסת״, ״פצצה״. ועם כל מחמאה שקיבלתי התכווצתי יותר ויותר. הרגשתי רע. מי שמכיר אותי יודע שאני נוהגת להעלות לפייסבוק את הדברים הפחות טובים כמו שאני מעלה את הדברים היותר טובים – כי כאלה הם החיים, מגוונים, השאלה היא במה בוחרים להתמקד.
אני מנהלת שיחות תכופות עם המתבגרות שלי על דימוי גוף, על האשליה שמספקות הרשתות החברתיות, על התמונות המרוטשות וה״מושלמות״ שאנשים מעלים וגורמים לנו לא פעם להרגיש פחות, להרגיש לא מספיק, להרגיש רע עם איך שאנחנו נראים. כל כך הרבה אומללות, בושה וצער נגרמים לנו כשאנחנו משווים את עצמנו לתמונות ה״מושלמות״ של אנשים אחרים. תמונות שלא משקפות את המציאות, מציגות שלמות מזויפת ומסתירות בכל מיני אמצעים ״פגמים״ שעלולים לפגוע בשלמות הזו. כשאנחנו מסתכלים על התמונות אנחנו נוטים להאמין שה״פגמים״ האלה שמצויים אצלנו (סימני מתיחה, שומן, חצ׳קונים, כתמים וכו׳), לא קיימים אצלם. שהם מושלמים ואנחנו לא – וזה כמובן רחוק מהאמת.
הדבר הכי נורא הוא שככל שאנחנו מעלים תמונה מוצלחת יותר ו״מושלמת״ יותר, אנחנו מתביישים יותר, מסתירים יותר וסובלים יותר. מטופלת סיפרה לי שאחרי שהעלתה במשך תקופה תמונות מוצלחות במיוחד לאינסטגרם, היא נמנעה ללכת למסיבת בריכה של חברה מאד טובה שלה, כדי שלא יגלו איך הגוף שלה נראה באמת. היא ויתרה על מפגש חברתי משמח, בגלל שהתביישה ב״פגמים״, שלה ורצתה להמשיך להסתיר אותם כדי לא לקלקל את הדמות הציבורית שבנתה לעצמה ברשת. ככל שאנחנו בונים תדמית ״מושלמת״ יותר, ברשתות החברתיות, ההתמודדות עם המציאות הופכת מאיימת יותר, וגורמת לנו להימנע יותר ויותר ממפגשים חברתיים או ממצבים בהם האמת לגבי המראה החיצוני שלנו עלולה להתגלות. אני פגשתי לא מעט בני נוער ומבוגרים שלא הלכו לים או לבריכה קיץ שלם, למרות שמאוד רצו, רק בגלל שהתביישו בגוף שלהם.
אז בחרתי והעליתי את התמונה הכי גרועה שצולמה בחופשה, בתנוחה שאין סיכוי לצאת בה טוב, בזווית הכי לא מחמיאה שמבליטה את כל מה שניסיתי במשך שנים להסתיר. אני בת 46, אחרי 3 לידות, אחת מהן בקיסרי, וכמו לרוב הנשים בגילי יש לי פאוץ׳ מובנה. בילד אין. אני אוכלת בריא, אני הולכת, רצה ועושה הרבה יוגה ועדיין יש לי בטן. והיא לא ״פיגוז״ והיא לא ״מושלמת״ והיא גם לא הולכת לשום מקום. אבל היא שלי, היא חלק ממני וכדי ללמוד לאהוב את עצמי, הייתי צריכה ללמוד לאהוב גם אותה, או לפחות להפסיק לשנוא.
אז אין לי גוף מושלם, עכשיו כל העולם יודע את זה. לרוב הנשים שאתם רואים ברשת בזויות הכי מחמיאות שלהן, אין גוף מושלם, יש להן סימני מתיחה או צלוליט, שומן, קמטים, כתמים וצלקות שהן טורחות להסתיר. אני רוצה להפסיק להסתיר, להפסיק ליפות ולשדרג, אני רוצה להפסיק לרדוף אחרי מצג השווא הזה של השלמות ואני בוחרת להפסיק להאמין לשקר הזה! אני רוצה לדאוג לבריאות שלי, לחבק את חוסר השלמות שלי וליהנות ממה שיש, החיים שלנו הם מה שאנחנו בוחרים שהם יהיו ואני בוחרת לחגוג את החיים שלי ואת הגוף שלי. אני בוחרת לחגוג את הגוף שלי כשאני עולה במשקל, כשאני יורדת במשקל, כשאני לבנה וכשאני משתזפת, כשאני מזדקנת וכו׳. אני רוצה שכל יום בחיים שלי יהיה חגיגה ואני לא רוצה לתת לאף תמונה ברשתות החברתיות, במגזינים ובלוחות המודעות לקלקל לי את זה.
לא היה קל להגיד ולקבל את מה שיש, ככה את כל החבילה. אבל זה כל כך מתגמל. להחליט שלא איכפת לי מה אנשים חושבים עלי או על הגוף שלי, ולבחור לחגוג את מי שאני היה אקט של שחרור. אחרי הפעם הראשונה שהעזתי, גיליתי שהשמיים לא נפלו, וככל שאני עושה את זה יותר אני מגלה שאיך שאני מתייחסת לעצמי, ככה אנשים מתייחסים אלי. כשאין לי בעיה עם איך שאני נראית, ועם מה אחרים חושבים עלי, אף אחד לא יכול להעליב אותי או לגרום לי להרגיש רע עם עצמי. ההשלמה הזו, ההחלטה לחגוג את הגוף שלי כמו שהוא, חסכה ממני כל כך הרבה התעסקות מיותרת, סבל, בושה, כאב והרגשה שאני לא מספיק (ברוב הימים זה אפילו מצליח).
זה מה יש, זו אני! מהזוית הכי מחמיאה ומהזוית הכי לא מחמיאה, בוחרת להתמקד באיך שאני מרגישה ולא באיך שאני נראית.
הכותבת היא טורופתית, מרצה ומנחת סדנאות בנושא בריאות, אהבה עצמית, דימוי גוף, פסיכולוגיה חיובית ועוד. לאתר של הילה ולעמוד האינסטגרם שלה.
תגובה אחת
כל מילה בסלע. משקף לגמרי גם את מה שאני מרגישה וגם את איך שאני נראית – בת 50 אחרי 4 לידות, ששומרת על המשקל הנאות, מקפידה לעשות ספורט ולאכול בריא, והבטן שלי נראית בדיוק כמו שלה 🙂