עבודה קשה, התמדה ונחישות הן תכונות שבאמצעותן כל מי שמעוניין לעסוק בספורט יכול להגיע להישגים. אבל הן גם מאפשרות לנו להצליח בחיים. מיכל יערון, פסיכולוגית ספורט, מגלה איך נוכל לפתח אותן גם אצל ילדים שלא עוסקים בספורט
כשהייתי נערה הייתי צריכה להכין עבודה לבית הספר – בסך הכל להגדיר שני מושגים. הלכתי לספרייה, מצאתי את הכרכים של האנציקלופדיה שהמושגים הופיעו בהם והעתקתי בעדינות כל מושג. הלכתי הביתה מרוצה ושכתבתי את המידע שכתבתי לכדי המאמר שהייתי צריכה להגיש – כמובן על דף, בעט, מנסה להקפיד על כתב קריא וברור. וכך כתבתי ומחקתי וחוזר חלילה עד שכעבור מעל לשעה היה לי את כל החומר מוכן. או אז העתקתי אותו על דף יפה יפה, וכשהייתה לי טעות כתיב, הדבקתי מדבקה לבנה על הטעות, שרטטתי בעדינות את קו השורה, וסיימתי אחרי 3 שעות את העבודה. הייתי מאושרת.
פאסט פורוורוד לכמה שנים קדימה: הבן שלי הגיע לפני שבוע הביתה זועף, יש לו עבודה להכין לבית הספר. “עבודה ממש קשה”, הוא הסביר. “צריך להגדיר 3 מושגים”. הוא נכנס לחדר ויצא כעבור 10 דקות עם הכדור בדרכו למגרש. הרמתי גבה ושאלתי האם לא הייתה לו עבודה ממש קשה להכין, אז הוא חייך ואמר שסיים. מסתבר שהוא פתח את המחשב, העתיק את המושגים מאתרים שונים, ואז שלח למורה באמצעות האתר הייעודי.
ללא קיצורי דרך
כמה טריוויאלי זה נראה היום, כמה מובן מאליו, אבל דווקא האירוע הזה הוא ההמחשה המדויקת והברורה ביותר לכוח שטמון שבעולם הספורט. שם אין קיצורי דרך, אין העתקות ממקורות כאלה ואחרים ואין לסיים דברים בלחיצת כפתור. כאן – אם לא מתאמנים וחוזרים על המשימה מספר רב של פעמים, אין תוצאות.
עבודה קשה, התמדה ונחישות אלו הם האלמנטים המובהקים שבאמצעותם כל מי שמעוניין לעסוק בספורט יוכל להגיע להישגים. אלו הם גם הכלים שבסופו של דבר מאפשרים לנו להצליח כאנשים. השעות המרובות, החזרה על ריטואלים, האימונים המפרכים והיום-יומיים, לצד העובדה שאין קיצור דרך בדרך אל היעד, הם המפתח להצלחה שלנו ושל הילדים שלנו בכל מישורי החיים.
איזה הורה לא היה רוצה שילדו יצליח לממש את מלוא הפוטנציאל שלו בכל ההיבטים? מי לא היה מעוניין שהילד שאותו גידל וטיפח לכדי נער, יצליח לעמוד בגאון אל מול לחץ חברתי ומגוון פיתויים? שיצליח לעמוד בתנאי לחץ, לקבל החלטות וגם להתאושש מהר מתוצאותיה של אותה החלטה, לטוב ולרע? שחקן שרץ לסל ומחטיא זריקה, צריך להתאושש מהר ולרוץ להגנה. שחקן אחר שדוהר לכיוון השער עם הכדור צריך לדעת מתי הוא הרגע הנכון והמדויק ביותר לשחרר את הכדור בעוצמה לכיוון השער, שבריר שניה לפני שהוא מאבד אותו. הכנות של חודשים לתחרות ג’ודו מסתיימים לעיתים בהפסד צורב, ולא נותר אלא ללמוד להכיל את הקושי ולחזור לתוכנית העבודה ולהתכונן לתחרות הבאה.
אז כמו שאתם מבינים – כמו לספורטאים, גם לילדים שאינם עוסקים בספורט יש להכין תוכנית עבודה, ולסייע להם לעמוד בה במסירות. איך עושים את זה?
ליגת האלופים
ראשית, נגדיר את המטרה. מה זה בכלל ווינר?
ווינר זה לא האדם שמנצח כל פעם, אלא האדם שהרצון שלו לנצח גבוה יותר מהפחד שלו להפסיד. אבל למה אנחנו פוחדים להפסיד ולא רק שונאים את התחושה? כי הביקורת והיחס שאנחנו מקבלים מהסובבים אותנו לאחר הפסד – הם אלו שיוצרים את הפחד. מדובר כאן באלמנט חינוכי.
אם כהורים נחזק את הילדים שלנו על ניסיונות לביצוע, על אומץ ולא על תוצאה – עשינו חצי עבודה. כשנקפיד לא להיות ביקורתיים כלפיהם כשייכשלו במשימה, או יחוו אי-הצלחה, נשלים את המשימה ונגדל ילדים ווינרים. וזה מתחיל משחר החינוך שלהם, כשילד מבקש למזוג לעצמו מים ואנחנו לא נותנים לו, וכשמתעקש ושופך קצת אנחנו מעבירים ביקורת – כאן נכשלנו. בצורה כזאת אנחנו נגדל ילדים נמנעים ומפחדים ולא ווינרים.
ניהול סיכונים? ניצחונות והפסדים:
כשהורים משחקים עם הילדים (וזה יכול להיות משחקי קופסה או פעילות ספורטיבית), ויודעים להגיב בצורה מכובדת לפן התחרותי של המשחק – שהוא האלמנט הקריטי ביותר שעומד למבחן – הילדים יפנימו מסר חשוב: לא פחות חשובה מהניצחון, היא ההנאה. ואם כבר הפסדתי – אפסיד בכבוד ואפרגן לפרטנר או ליריב שלי. כפסיכולוגית ספורט אני יכולה לומר בוודאות שכשילדים עוסקים בספורט, הם גדלים להיות בני אדם שנאלצים לתרגל מנעד רחב של יכולות רגשיות, שכוללות גם פן מנטלי, פסיכולוגי, נפשי ופיזי. אנחנו מוכרחים לטעת בילדים האלו כבר מגיל צעיר את ההבנה שהפסד אינו בהכרח כישלון – אם למדנו ממנו משהו. אם השכלנו להשתפר בהמשך לו וגם הצלחנו לנער מעלינו את האבק ולהמשיך לאתגר הבא.
אימונים יהפכו את זה למצוין:
כשילדים עומדים מול הסל וזורקים הרבה פעמים, הם מלמדים את עצמם את מיומנות הזריקה, אבל מעבר לזה הם מתרגלים מדיטציה: מתרכזים, משתדלים לדייק, מנסים להיות נחושים, מקפידים להתמודד עם החטאות ותסכולים, רצים להחזיר את הכדור ולהתמקם שוב בעמדה – שוב ושוב ושוב. אם תקפידו, כהורים, להיות שם ולהתפעל, להחמיא על הניסיונות ועל ההתמדה בצורה כנה ומלאת הערכה, היכולות האלה יבואו לידי ביטוי במישורים רבים שהילד יפגוש בחייו.
משחק קבוצתי:
במיוחד היום, בעידן שבו כל הילדים יושבים בבתים שלהם ומשחקים וירטואלית אחד עם השני – ועל אחת כמה וכמה בעידן הקורונה שבו הריחוק החברתי מחייב – חייבים להקפיד על משחקים קבוצתיים. כל ילד עם ה”קפסולה” הפרטית שלו: משפחה, בני דודים או החברים מהקבוצה ללימודים – כל פעילות קבוצתית (גם אם היא קריאה בצוותא, משחק שטיח או פעילות בחוץ), היא בעלת ערך מוסף רב שמעבר לעיסוק בפעילות עצמה. התמודדות עם קשיים, עזרה הדדית, גיבוש, עמידה במצבים חברתיים יאפשרו לילד לתרגל סימולציות, לבחון כיצד אחרים מתמודדים עם תסכולים, להעמיד את עצמו ביחס לאחרים ובסופו של דבר – כולם ישמשו זה לזה דוגמה אישית לאיך כן וגם איך לא מתנהגים.
בסופו של דבר, חשיבה ספורטיבית מתחילה קודם כל ברצון להיות ווינר במחשבה, זו לא זכות ששמורה רק לירדן ג’רבי. זו זכות שאותה מקבלים כל הילדים מרגע שהם נולדים – האחריות שלנו היא לטפח את החשיבה הזו, לתרגל אותה על בסיס יום יומי ולהצליח, באמצעות הילדים שלנו, להפוך גם אנחנו לגרסה משופרת יותר של עצמו. ואני רואה בימי הסגר הקרובים, בתקופת הקורונה – דווקא את ההזדמנות המושלמת להתחיל: לתרגל, להשתכלל, לשפר ולדייק.
הכותבת היא פסיכולוגית ספורט, מייסדת SomeBuddyTherapy – פלטפורמה אינטרנטית ייחודית המסייעת לכל אחד למצוא את המטפל ואת התמיכה הנפשית המתאימים ביותר עבורם.
