אם בשנים האחרונות נערים נראים לכם יותר מדוכאים, עצלנים ואפילו פחדנים – זה לא במקרה. הפסיכולוג אורי וינבלט מציע שנשים לב למשברים שעוברים דווקא על בנים בגיל ההתגרות וכיצד הטכנולוגיה משפיעה על זה
הורים רבים מדווחים על בנים חסרי מוטיבציה, מנותקים ומשועממים. הם מספרים על בנים שמתקשים להתמודד עם סבל, שנוטים לפרוש ברגע שהם חווים קושי והמצפים שחייהם יהיו מהנים כל הזמן. אין ספק שהבנים של היום הם לא הבנים של פעם. ב-15 השנים האחרונות, סביבת החיים של כולנו השתנתה ללא היכר. טלפונים חכמים, אינטרנט ומשחקי מחשב משנים אותנו ואת ילדינו. כניסת הטכנולוגיות החדשות מעוררת שינויים כה מהירים, שקשה להעריך אותם בזמן אמת. בעוד שההשפעות ניכרות בחיים של כולנו, קיימת קבוצה גדולה של אנשים שרגישה במיוחד לשינויים הללו – הבנים. מדוע דווקא בנים? מפני שהם הצרכנים הגדולים ביותר של הטכנולוגיות החדשות, ובעיקר של משחקי מחשב. אף על פי שבנות קשורות מאוד לטלפונים שלהן, הן לרוב עדיין עושות בהם שימוש כאמצעי תקשורת. אך עבור מרבית הבנים מהווים הטלפון והמחשב אמצעים המאפשרים להם לשחק במשחקי מחשב. אלה הם משחקים בעלי השפעה עצומה על תהליך גיבוש זהותם ועל יכולתם לווסת רגשות, לשהות בנוכחות אחרים ואף ליהנות מנוכחות זו.
בנים כן בוכים
עבור בנים רבים, הקושי הפך לדבר מסוכן שיש לעשות הכול כדי להתרחק ממנו. אנו נוטים לחשוב שמחנכים בנים להיות קשוחים ולהתמודד עם קשיים. אולי הדבר היה נכון בעבר, אך כיום קשיים פיזיים, רגשיים או לימודיים נתפסים כאיום עליהם וכדבר שהם אינם ערוכים אליו. הקושי בהתמודדות עם קשיים ועם כישלונות אינו קיים רק בתחומים צפויים, כגון בלימודים ובמצבים רגשיים מורכבים. כיום, יותר ויותר בנים בוחרים בדרך ההימנעות ואי-ההתמודדות גם מול קשיים פיזיים. בכל שנה גדל מספר הבנים שלא יוצאים לטיולים שנתיים. כמות גדולה של בנים בבתי הספר התיכוניים גם מתקשה לישון מחוץ לבית, ואם הנער שוכנע לנסוע – המורות נדרשות להתכונן שאולי תצטרכנה להרגיע את הבן החרד. הדבר ממשיך גם בשירות הצבאי, שם חיילים רבים מתקשים להתמודד עם הטירונות ועם המשך המסלול ללא תמיכה מתמשכת מהוריהם ומהמפקדים שלהם.
לנסוע בלי דלק
הגורם החזק ביותר המניע אותנו לפעול הוא הרגשות שלנו: המצפן המכוון אותנו לכיוון הנכון ומספק גם את הדלק לנוע לעברו. כאשר הבן אינו מחובר לרגשותיו, הוא מאבד הן את הכיוון והן את הדלק. הירידה במוטיבציה באה לידי ביטוי במיוחד בתחום הלימודי. נראה שמאז ומעולם לא היו הלימודים בראש רשימת הדברים שבנים אהבו לעשות, אך מחקרים רבים מראים שב-20 השנים האחרונות חלה ירידה משמעותית, שהולכת ומתעצמת, במוטיבציה של בנים ללמוד. התחום הלימודי הוא רק תחום אחד שבו ניתן להבחין בירידה המוטיבציונית. היא מתבטאת גם בתחום החברתי ובחוסר החשק של בנים להיפגש זה עם זה, וכן בחוסר המוכנות לעשות דברים חדשים ולא מוכרים. הפסיביות הזו מתגלמת יותר מכל בתקופות של חופש, כמו החופש הגדול. בעבר, תקופה זו סימלה את השחרור מהמסגרות ועוררה רצון לצאת, להיפגש, להיות בחוץ, לחוות. כיום, ללא מסגרות חיצוניות שיפעילו את הבנים, רבים נשארים כל תקופת החופש בבית, עוברים ממסך למסך ומתלוננים ללא הרף על שעמום. היעדר המוטיבציה מעורר לא פעם חוסר אונים וכעס אצל הורים ואנשי חינוך, המעוניינים לסייע לבן להצליח ולהתקדם אך אינם זוכים לשיתוף פעולה מצדו.
השוואה מתמדת לאחרים
ככל שהכישלונות נערמים, כך הופכות ההימנעות והנסיגה לאסטרטגיית ההתמודדות המועדפת על בנים, ובמצבים קיצוניים אף לדרך חיים. כאשר הבן מנתק את עצמו מעצמו, מרגשותיו, מאחרים ומחוויות חיים חשובות, הוא שולל מעצמו את החוויות המאפשרות לו לדעת מה הם הצרכים האמיתיים שלו. במקביל, החיים עצמם הופכים להיות ריקניים יותר ומשעממים.
תהליכי ההסתגרות של בנים הם גם תגובת נגד לאקלים התרבותי שבו חיים רגילים, כאדם מן השורה, נתפסים לא פעם כדבר נלעג, ורק הצלחה מסחררת וחיים יוצאים מהכלל נחשבים יעד לגיטימי. ילדים מוצפים בכל עת באין-ספור מסרים הקשורים להצלחה כלכלית וחברתית: תמונות של בני גילם נהנים במקומות מיוחדים בארץ ובחו”ל או משתתפים בפעילויות יוצאות דופן בחברת ילדים אחרים, גורמות להם להרגיש נחותים ובעלי אישיות פגומה. הם אינם מודעים להשפעת המסרים האלה על מצב רוחם ועל ערכם העצמי, ונגררים להשוואה מתמדת בינם לבין האחרים, שמובילה לתחושה שחייהם מוחמצים ועלובים. השוואות תמידיות לחייהם המושלמים, לכאורה, של האחרים, מעוררות אומללות וחוסר שביעות רצון עצמית. במקום לפתח עמדה ביקורתית כלפי המסרים התמידיים שהם מקבלים, בוחרים הבנים המסתגרים להאשים את עצמם ולראות בעצמם כישלונות ויצורים פגומים, שהאפשרות היחידה שלהם לשרוד היא להסתתר ולהעמיד פנים כאילו הם אינם שייכים עוד לחברה.
ממשבר לצמיחה ולחיבור
בנים (בני כל הגילים) מושפעים הן מסביבת החיים העכשווית, הרוויה בטכנולוגיה, והן מציפיות תרבותיות גבוהות. את התוצאות – תהליכי ההסתגרות, הקושי בהתמודדות, השעמום והירידה המוטיבציונית – אפשר לראות גם בילדים הלומדים בבית הספר היסודי וגם בגברים צעירים בשנות 30-20 לחייהם. הפתרון למשבר של הבנים כיום נעוץ ביכולת לעזור להם להתחבר לאחרים ולעצמם. אולם לתקשר עם בנים הוא דבר לא פשוט. הוא כולל את הרגישות לדעת מתי לדבר, מתי לקבל את השתיקה, ולהבין שמאחורי המילה “בסדר” מסתתר עולם שלם, שלעיתים קרובות איננו נגיש גם לבן עצמו.
לבנים יש צורך להיות מחוברים, ולכן הם צמודים למסך, אך החיבור הזה גובה מחיר גבוה. משחקי המחשב עלולים אומנם לנתק את הבן מעצמו ולהפוך אותו לאדם חסר מודעות, אך הם עשויים גם לסלול בפניו דרך להיכרות אינטימית יותר עם עצמו. כדי להפוך את המחשב מאויב לבן ברית על ההורים ללמוד יותר על משחקי מחשב, להתעניין בהם וללמוד להעריך את המאמץ שהבן עושה כאשר הוא מטפס בשלבים ומגיע שם להישגים.
חיבור אמיתי ובריא של בנים לאחרים ולעצמם הוא הבסיס לערך עצמי חזק ואיתן. חיבורים שכאלה מאפשרים לבנים לחוש חיוניים יותר, בעלי מוטיבציה לעשייה ובעלי חוסן רגשי, ואף להצליח לפתח עמדת חמלה כלפי עצמם גם בעת כישלון.
הכותב הוא פסיכולוג קליני ומנהל “מכון בנים” ו”מכון מראות”. בעל דוקטורט בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב ומרצה במכונים לטיפול משפחתי ברחבי אירופה. מחבר הספר “המשבר של הבנים”
