fbpx

אדל רזתה? זה לא צריך להשפיע על הילדים שלנו

החגיגה על חשבון הקילוגרמים שהשילה הזמרת אדל עלולה לשדר למתבגרים מסרים שגויים על משקל ודיאטות. איך בכל זאת נוכל לעזור להם לבנות דימוי גוף חיובי?

בעולם אידאלי,  זה לא היה עניין אם אדל רזתה או השמינה. זה היה פשוט מה שזה. כמובן שהיה אפשר לציין את זה (זה אפילו לא היה נורמלי לא לציין שינוי שעבר אדם מפורסם), אבל בדיוק כמו שאם הייתה צובעת את שערה לג’ינג’י, או לובשת בגד מיוחד, אפשר היה להתייחס לזה פשוט כמשהו ששינתה/השתנה בה, ללא שיח מרובה סביב מראה הגוף ומתן מחמאות על איך שהיא נראית כעת מול “העבר”. לציין את זה מתוך הבנה שזה הגוף שלה, וגוף יכול לפעמים לאבד שומן ולפעמים להעלות שומן וזה אמור להיות דבר טבעי ונורמלי שמתרחש. אז כן, זה בסדר. “מותר” לסלבס להרזות ו”מותר” להם להשמין, כל עוד הם לא עושים מזה ענין ולא מעודדים על ידי כך רזון קיצוני שעלול לפתח או להעצים את ההפרעה שיוצרת התקשורת בנושא הזה בקרב בני הנוער (בעיקר).

איך זה קשור אלינו כהורים?

תפקידנו כהורים להעביר לילדים מסרים בריאים ושפויים, שיאפשרו להם לחיות חיים מלאים ומאושרים בכל גוף שיש או שיהיה להם, גם על רקע ידיעות כמו אלו של אדל וכוכבים אחרים. אני רוצה להציע שהשיח והמסרים שלנו כהורים לילדים יהיו כמו אלו:

  • אנחנו (לפחות) לא שבויים של אידאל היופי החברתי שמקדש רזון חולני ולא אפשרי.
  • אנחנו מבינים שאנשים נורמלים באים בצורות, בגדלים ובמשקלים שונים ומקבלים את השונות הגנטית הטבעית הבלתי נמנעת בגודל, צורה ומשקל של בני אדם (בדיוק כפי שקיימת בגובה, צבע שיער או צבע העיניים שלנו).
  • מבחינתנו, אין גודל או משקל שהילדים שלנו צריכים להשיג (יש צורת אכילה נורמלית ובריאה שמומלץ להשיג), והמשקל “הנכון” הוא המשקל שאנחנו מצליחים לתחזק, כאשר אנחנו חיים באורח חיים הכי בריא שאנחנו יכולים ועדין נהנים מהחיים!
  • אנחנו אוהבים אתכם ללא תנאי בצורת גופכם, אלא על מי שאתם, מה שאתם עושים,  ואיך שאתם גורמים לנו להרגיש!


לעזור להם לאהוב את עצמם

עלינו לאהוב אותם ללא תנאי בכל גוף ולעשות כמיטב יכולתנו לעזור להם לאהוב את עצמם ולחיות חיים מלאי מימוש והגשמה בכל גוף שיהיה להם. אנחנו צריכים להבהיר להם שהם  לא צריכים להשיג גוף מסוים, אלא צורת אכילה מסוימת נורמלית ובריאה.

 איך עושים את זה?

  1. אומרים שמבחינתנו הכי חשוב לאכול בדרך כלל כשרעבים, להפסיק בדרך כלל כששבעים, להשתדל בדרך כלל לאכול אוכל בריא ושלכל אחד יש את הגוף שלו.
  2. אוהבים את הגוף שלנו.
  3. נמנעים מהערות והארות (!) על צורת הגוף של עצמנו או של אחרים.
  4. מתייחסים לגוף באופן פונקציונלי (מקנה לנו כח, אקטיביות, גמישות וכו’) ולא למראה.
  5. עוזרים להם למצוא פעילות שהם אוהבים וגורמת להנעת הגוף (לא בהכרח “פעילות גופנית”).
  6. עוזרים להם לעשות משהו שהם טובים בו/ משמח אותם/ מרגש אותם.
  7. עוזרים להם לעשות משהו בעל משמעות וסיפוק.
  8. מעבירים להם את המסרים השפויים על השונות הטבעית בין בני אדם ומתחזקים את המסרים ביום יום.
  9. משוחחים איתם על הטכניקות שבהן משתמשת המדיה כדי להשפיע עליהם בתת מודע ומפתחת בהם חשיבה ביקורתית על כך.
  10. מדברים איתם כך שיטמע בהם דיבור פנימי אוהב ומצמיח.

אנחנו יכולים לדאוג שלפחות בבית שלנו נשדר לילדים שלנו שאנחנו לא שבויים של החברה והמדיה שמקדשים רזון כאידאל יופי וכערך עליון, ועל ידי כך נאפשר לילדים שלנו לגדול בבית שמהווה בועה של שפיות בתוך הים של הרעשים החברתיים, ושבו לפחות מראה הגוף איננו “אישיו”.

האם אחרי שניישם את כל המסרים הנ”ל הילדים שלנו יאהבו את גופם כעת אם יהיה שונה מהאידאל החברתי? כנראה שלא. האם החברה תנצח? כנראה שכרגע כן.
אבל!
כבוגרים (גילאי 20+), השפה הפנימית שלהם תהיה זאת שהם שמעו וספגו מאיתנו ההורים בבית,
ואם שידרנו נכון את המסרים, הגדלנו עשרות מונים את הסיכוי שהם יאהבו את עצמם בכל צורה, גודל ומשקל. אז עם יד על הלב – האם יש משהו כהורים שנרצה עבורם יותר מזה?

דיאטנית רגועה להורים ובני נוער מודאגים, יועצת ומרצה. לעמוד הפייסבוק של רותי

מחאת המכנסיים: האם הבנות שלכם בכלל מוכנות לזה?

”הם פשוט מעוררי השראה”: ראיון עם במאי ”סליחה על השאלה ילדים”

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.