דבריו של השר רפי פרץ כנגד להט”בים ראויים לגינוי, אבל האם הצעד הנכון היה להשתמש בילדים שלנו ככלי נשק נגדו?
בראיון ל”ידיעות אחרונות”, ענה שר החינוך, הרב רפי פרץ, על השאלה מה הייתה תגובתו אילו אחד מילדיו היה מגלה נטייה מינית שונה: “ברוך השם הילדים שלי גדלו בצורה טבעית ובריאה. הם בונים את הבתים שלהם מתוך ערכים יהודיים. אני לא מעסיק את הראש שלי במה היה אם”.
כשנשאל מה היא משפחה נורמטיבית ענה כי “בציבור הדתי שחי על פי התורה, המשפחה הנורמטיבית היא איש ואישה, על פי המסורת של עם ישראל. ואנחנו צריכים לשמור על הערכים האלה איתנו. לא צריך להתבייש בזה שאנחנו חיים בדרך הטבעית הזאת”.
גל תגובות מחאה גם מימין וגם משמאל של הצד הפוליטי שטף את הארץ. שמחתי מאוד לראות כי הנושא הזה לא מפריד בין המחנות, וכי גם ראשי ערים ממפלגות הימין הצטרפו לביקורת. מיותר בעיניי להתייחס לעצם האמירה, שהיא אמירה אמללה ופוגעת, וכאשר היא נאמרת בפי שר החינוך, אי אפשר שלא להזדעזע. אבל חשוב יותר לשים לב להמשך הריאיון, שבו האמירה נאמרת תוך התבססות על תורת ישראל והמסורת של העם היהודי.
מה כתוב בתורה
אני רב מסורתי בישראל, ולא התורה ולא המסורת מכתיבים לי עמדות ואמירות כאלה. בתורה שלי כתוב “ואהבת לרעך כמוך”, וכן כתוב “לא טוב אדם לבדו” ושכולנו נבראנו בצלם אלוהים. במשנה שלי כתוב כי אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של האדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר “בשבילי נברא העולם”.
המקורות האלה הם של כולנו, גם של הציבור החילוני בישראל, והמסורת היא של כולנו. ועל כולנו לשמור עליהם כדי שלא יתנוונו ויהפכו לאבן שקשורה לרגלינו ושבעזרתם נטבע, אלא יהיו לכנפיים שבעזרתם נמריא. אסור לנו לוותר עליהם ולאפשר לציבור מסויים להכתיב לנו את המשמעות של הטקסטים, ובודאי לדבר בשמה של מסורת ישראל.
הילדים הם כוח עצום
כאמא לילדה שגרה בתל אביב ולומדת בבית ספר ממלכתי בעיר, אני רוצה לחלוק אתכם את הדאגה העמוקה שלי. ילדי תל אביב יוצאים להפגנה המאורגנת בזמן הלימודים על ידי מועצת התלמידים. שיח ונכונות להכיר את האחר הוא חלק חשוב מהערכים עליהם גדלתי. ילדים שגדלו במשפחות להטב”ים הם חלק בלתי נפרד מחייה של בתי, חבריה האהובים, והשאלה מה ההרכב המשפחתי שלהם כלל לא נשאלת, כאשר לא נראה לי שהייתה לה שיחה מעמיקה עם ילדה חרדית אחת. העבודה של הכרות ושיח חייבת להיעשות ברמה יומית. הבועה שבה אנו מגדלים את הילדים שלנו, ולא משנה איזה סוג של בועה, היא לא מעודדת את הגמישות המחשבתית וביקורתיות, שהם אבני יסוד של המסורת שלנו בעיניי.
מחד, יש לחנך את הילדים למעורבות חברתית. מאידך, השימוש בילדים כתגובה לאירוע נקודתי, הוצאתם לרחובות להפגין ללא אישור הוריהם, בזמן הלימודים ולא כאקט חופשי בזמן הפנוי שלהם, לוקחת אותי לימי הילדות שלי, בהם היינו מחויבים לצאת להפגנות יזומות של הממשל הסובייטי. ישיבות מסוימות מוציאות ילדים להפגנות נגד נשות הכותל, בעבר ילדים הוצאו להפגנות נגד פינוי התנחלויות, והילדים התל אביביים יוצאים להפגין כנגד האמירה של רפי פרץ.
ילדים הם טרף קל לאידאולוגיות ודעות מסוג כלשהו. שטיפת מוח, או לחלופין שכנוע, שבאים מכיוון מנהל בית ספר, מורה, מבוגר, והרצון להיות עם החברה, כמו כולם, על הצד הצודק, הוא מניע חזק אצל הילדים. הילדים הם כוח עצום. אבל השימוש בכוח הזה פסול בעיניי, גם אם הוא למטרה ראויה. בעיניי יש ללמד את הילדים את תרבות המחלוקת הראויה, ללמדם לפגוש את האחר ולראותו גם ובמיוחד כשלא מסכימים איתו, ללמדם שלפעמים חשוב לשמור על דעת מיעוט בקבוצה של רוב ולא ללכת אחרי כולם. יש לעסוק בכך ביום יום ולא כתגובה לאמירה זו או אחרת. ואת ההפגנות בואו נשאיר לנו, המבוגרים.
הכותבת היא רב הקהילה החדשה של רמת אביב בתל אביב מנהלת מדרשת שכטר
