fbpx

הילד בן 30 | 05/2022

הילד בן 30 | 05/2022

אין לו חום גבוה כמו בשיר של אהוד בנאי, אבל הוא מסרב לעזוב את הבית! גיל ההתבגרות לא רק מתחיל בגיל מוקדם יותר, אלא גם נמשך לא אחת אל תוך העשור השלישי בחיי הילד. מה משאיר אותו בבית עד גיל כל כך מאוחר? והאם יש מקום להרמוניה ולשמירה על פרטיות בקשר בין ההורים לילדם הבוגר בנסיבות כאלה?


“ישראל זו המדינה היחידה שבה בגיל 18 עוזבים את הבית ובגיל 24 עדיין גרים בו”.

(אפרים קישון)

“גיא סיים את שירותו הצבאי כקצין ביחידה מובחרת, ארז תרמיל ונסע לטיול הגדול בדרום אמריקה. הוא בילה בחו”ל כמעט שנה, כתב מיילים, שלח תמונות, ואנחנו חיכינו לו בדאגה שיחזור בשלום. קצת לפני שחזר, ביקש שנרשום אותו לקורס הכנה למבחן הפסיכומטרי, וכך עשינו. היום, גיא שלנו בן 27, לקראת סיום לימודי התואר במשפטים, יש לו בת זוג בשם לילך שלומדת איתו, הוא עובד במשרה חלקית כמלצר באחת מהמסעדות בעיר ו…עדיין גר בבית. לעתים קרובות מאוד, לילך גרה יחד איתו”.
מבחינת אמא של גיא, עסקת החבילה כוללת גם יותר בישולים, כביסות, שרותי ניקיון ורכב – הכול בחינם. הלקוח מצדו מקבל את השירות כמובן מאליו, ולעתים אף אינו מרוצה ודורש שיפור תנאים. כשהוא לומד לבחינה באוניברסיטה, הבית בדממת אלחוט. לעומת זאת, כשהוא מקשיב למוזיקה  נדרשים אטמי אוזניים. אם פעם, בני הנוער ציפו לרגע שבו יהיו מספיק בוגרים כדי “לעזוב” את הבית ולעמוד בזכות עצמם, הרי שכיום לא מעט צעירים דוחים את המועד הזה כל האפשר.
ההורים מצדם בדרך כלל לא אינם מעזים להביע את מורת רוחם בפומבי, אך אם נקשיב היטב בהחלט נוכל לשמוע בתוכם קריאת “הצילו” מהמצב האבסורדי שנוצר.

אני מפה לא זז!

הביטוי “לעזוב את הבית” מצריך אבחנה בין הבית הפיזי לבין הבית המטפורי. את הבית המטפורי אנחנו לא עוזבים לעולם, תמיד נרצה שהוא ישמש אותנו בשעת מצוקה, כולל מצוקת דיור פיזית זמנית, ושהוא יספק לנו תחושת הגנה, סיוע ועצה, ביטחון ושייכות בעולם. זוהי גם השאיפה של רוב ההורים הנורמטיביים עבור ילדיהם. לעומת זאת, הבית הפיזי הוא הכתובת שבה אנו גרים, החדר הפיזי שלנו, שלעתים קרובות גם עברנו בו את מרב שנות ילדותנו. יש המבלבלים בין שני המושגים ושואפים להישאר בבית הוריהם עד גיל מתקדם מכל מיני סיבות – בעיקר מטעמי נוחות. נוח להם להשתמש בשירותי ההורים, להישאר בחממה האולטימטיבית שלה הורגלו, וכשהם נדרשים על ידי ההורים לצעוד קדימה, להתבגר ולצאת לעצמאות גם על ידי עזיבה פיזית – הם חשים מנודים ודחויים, וחלק מהם עלול לפתח כתגובה כעס, עלבון ורצון לעזוב גם את בית ההורים המטפורי.
היציאה מבית ההורים היא ביטוי לעצמאות המתבגר בחברה המערבית, ולכן הישארותו עד גיל מאוחר בבית ההורים יוצרת לא פעם אי נוחות ודאגה מצד ההורים: מה לא בסדר איתו? אולי אנחנו  חוטאים בכך שאנו רוצים שיעזוב? אולי פינקנו אותו יותר מדי?
יש מדינות שבהן קיימות הקלות על הסדרי השכירות, אולם כידוע, אצלנו בארץ קשה לשכור דירה בשל העלויות הגבוהות ולא אחת זו הסיבה לכך שמתקבלת החלטה על ידי הצעיר והוריו לדחות את “מועד העזיבה”.
מחקרים מראים כי 75 אחוז מהצעירים בישראל ממשיכים לגור בבית הוריהם במשך כשלוש שנים לאחר השחרור. המצב הזה מותאם, ללא ספק, למציאות הישראלית: השיבה הביתה מהשירות הצבאי הממושך יוצרת קרקע פורייה להישענות על ההורים, ללא גבול. ההורים מצדם מרגישים שהילד צריך להתאושש מהשירות הצבאי הארוך, ולעתים גם מחפשים את הקירבה הזו בתום שלוש שנים שבהם היו שרויים בחרדה ודאגה לחייו.

הקשר בין ההורה לילד

מערכת יחסים טובה בין ההורה לילד בילדות ובגיל ההתבגרות מובילה, לעתים קרובות, לתהליך בריא של עזיבה מהבית. לעומת זאת, יחסים עכורים וסבוכים מובילים את ההורים והילדים לשלב הזה כשהם “חבולים”, ועקב כך החוויה יכולה להפוך לטראומתית. גם למודעות העצמית של ההורה יש כאן מקום חשוב: כשהורה מגיע עם מודעות לעצמו ולזולתו, הוא יכול לחוות באופן חיובי את שלב העזיבה של הילד, להתמודד איתו ואף להתגמש. הורה חסר ביטחון, לעומתו, עלול להרגיש קושי בשלב הזה, לחוות התרחקות של הילד ואף לחוש דחוי. חוסר הביטחון של ההורה מעורר חרדה ולעתים אינו מאפשר גם לילד לעבור את התהליך כראוי. הורה כזה עלול להיעלב ולהיפגע מעזיבת הילד, בעיקר בגלל תחושת ערך נמוכה, ובכך לעכב את שלב היציאה שלו מהבית.
אולם אז מתעוררות נקודות חיכוך. הראייה הסובייקטיבית שלנו כבני האדם, לא מיטיבה עם ההורים והילדים בסיטואציית חיים משותפת. הרי לכם כמה סיטואציות שגרתיות: הילד משוחח בטלפון שעות ארוכות וחווה את ההערות מצד הוריו כ”השתלטות על הטלפון”. הוריו לעומתו חווים תחושה דומה: הילד משתלט לנו על הבית, על הנשמה; האזנה למוזיקה רועשת נחווית בעיני ההורים כחוסר כבוד וחוסר התחשבות, ואילו הילד עשוי לחוות את תגובותיהם כשמרנות; לקיחת רכב ההורים, שימוש בו והחזרתו בלי דלק נחווית אף היא על ידי הוריו כחוסר התחשבות, פרזיטיות, בזמן שהילד יפרש את תגובתם כחומרניות.

כללים מוסכמים לחיים שפויים

אם הגעתם למצב שבו ילדכם מתגורר עמכם בבית, על אף גילו המתקדם, מכל סיבה שהיא, רצוי לקבוע כללים ברורים שישרתו את שני הצדדים וימנעו חיכוכים ומאבקי כוחות.

  • עמדת המוצא: הבית שייך להורים, ולכן זכותם לקבוע את סדרי החיים בו. זו צריכה להיות נקודת הפתיחה בבואכם לקבוע כללים.
  • הפרטים הקטנים: בקביעת הכללים הקדישו מחשבה לכל אותם דברים ‘קטנים’ שקובעים את איכות החיים המשותפים: סדר וניקיון, רעש, אירוח, חברים, שימוש באביזרי הבית וכמובן כסף (על כך בהמשך).
  • שמירה על פרטיות: העניקו מקסימום פרטיות למתבגר, למשל בכך שתתייחסו לחדר שלו כאל טריטוריה נפרדת בבית – כולל ניקיונו וסידורו. בנוסף, רצוי מאוד לוותר על הריבוי בשאלות ובהתעניינות יומיומית (“איך עבר?”, “לאן אתה הולך?”, “מתי את חוזרת?”), כדי שניתן יהיה לבנות נפרדוּת.
  • כסף, כסף, כסף: כולנו יודעים שכסף מתערב מאוד ביחסי הורים/ילדים, מכיוון שאין מנוס מכך ש”בעל המאה הוא בעל הדעה”. מאבקי הכוחות קשורים לתחושות ערך שעלולות להתפתח על רקע כסף (מי מקבל יותר או פחות; את מי אוהבים יותר?). אז מה אפשר לעשות כדי להתנהל נכון? מומלץ לגבש עמדה ברורה כלפי הכסף, בהתאם לגיל של ילדכם. חשוב מאוד שהעמדה תהיה משותפת לשני ההורים (פילוג בדעות יסבך את העניין מול הילדים). ההחלטות יהיו לטווח קצר, מכיוון שהן משתנות בהתאם לנסיבות והזמן. כמו כן, כדאי ליישם את העקרונות הבאים:

השתתפות במימון: הילד הבוגר יתבקש לממן את הוצאותיו האישיות, ואולי אף להשתתף בחלק מהוצאות הבית. התנהלות כזו תכין אותו לעצמאות כלכלית ותעיד על אמון במסוגלות.
נתינה מוגבלת: ההורה יחליט על סכום הכסף שהוא מוכן או רוצה לתת לילדו, בצורה אדיבה, ללא כעס, או אשמה. פינוק יתר באמצעות כסף מחליש את עצמאות הילד, ולכן אין לשאת באחריות על תגובתו (אם אינו שבע רצון). חשוב לזכור כי הכסף הוא של ההורים – אין חובה לתת, זו רק זכות.
השאירו מקום לטעויות: גלו סבלנות כלפי טעויות כלכליות שהילד עושה, אפשרו לו לתכנן את התקציב שלו ודברו עמו גליות על המצב הכלכלי (שתפו במה שרלוונטי לו ובמה שעשוי לפתח בו התחשבות).
ההורים יכולים לתמוך בילדם הבוגר ולעודד אותו לעצמאות, כאשר מגמת ההישארות שלו בביתם היא זמנית ונלווית אליה התארגנות לתפקודו בעתיד. חשוב שהילד ימשיך לפתח נפרדות ועצמאות במהלך שהותו בבית ההורים, וכי הוריו יתמכו בו מתוך מודעות לכך. בדרך הזו הם יוכלו לסייע לו לבצע בהמשך את שלב העזיבה, מתוך התארגנות לחיים עצמאיים ונפרדים. נוכל לדמות את התהליך לחבל המתוח בין ההורה לילדו, שההורה משחררו בהתאם לקצב הגדילה של הילד לשם צמיחתו.
הכותבת היא מדריכת הורים קבוצתית ופרטנית, M.A, בעבר מנהלת המדרשה למקצועות ההנחיה במכון אדלר


מתגלגלים: על תרבות הסקייטבורד בקרב צעירים
קרבי זה הכי? לא בשביל אמא
רוצים לדבר על זה? פורום הורים למתבגרים בתפוז

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

תגובה אחת

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.