fbpx

עדות אישית

עטיפה ק חיי בלול התרנגולות

ספר חדש מספר את סיפורו של נער יהודי שהסתתר בימי השואה, במשך שלוש שנים, במחבוא בהולנד.

כמה חווייתית עד פסטורלית יכולה להצטייר התמונה שתספר את חייה של משפחה המתגוררת בחווה חקלאית בהולנד, כל עוד היו לא היו נתוני הרקע של השנים 1942-1946 מעידים על מציאות כואבת של משפחה יהודית שעזבה את ביתה בעיר אמסטרדם ונסה מפני הנאצים.

כמידי שנה לקראת יום השואה כך גם השנה, מפרסמת ספרית יד ושם מבחר ספרים חדשים. בימים אלו רואה אור ספרו של מקס-עמיחי הֶפּנֵר, חיי בלול התרנגולות- נער יהודי במחבוא בהולנד.  בשנת 1942 , והוא בן 8 בלבד פרצו שוטרים נאצים לבית המשפחה באמסטרדם, חיפשו את אביו ולקחו את אמו, מאחר ולא מצאו את אביו שהסתתר אז בעליית הגג . כעבור מספר ימים הצליחה האם להימלט ובשובה החליטו הוריו כי אין ברירה, ועליהם לעזוב את ביתם ולחפש מקום מסתור. לאחר שנדדו בין מקומות שונים מצאו הוריו, ועימם בני משפחת גרַאוֹמָן, מקלט בחווה החקלאית של משפחת ינַסֵן. לאורך שלוש שנים גר מקס  עם הוריו בלול תרנגולות שהוסב למקום מגורים, שלוש שנים ארוכות שבהן מצא מפלט בציור התרחשויות חייו במחתרת.

את מרבית ימיו במסתור מילא מקס בציור ובכתיבה. למרות הקושי הרב שעמד בפניו, למד מקס לאהוב את החיים במחבוא וזיכרונותיו במחיצת הארי הנסן, אשתו דינה ותשעת לידיהם (המשפחה ההולנדית שנתנה להם מכסה) באו לידי ביטוי בציורים וסיפורים. “אני מצייר את הסיפור המקראי של יונה והלוויתן”, כתב מקס, “הרעיון היה של יהודי אחד שהסתתר בסביבה שלנו. את שמו איננו יודעים וגם לא היכן הוא מסתתר. כך בטוח יותר. שמענו שהוא לומד להיות רב: על כל פנים, הוא למד להיות רב עד שבאו הנאצים וסגרו את בית המדרש שלו.  אבל היינו צריכים לקרא לו בשם כלשהו  ומכיוון שעדין לא הוסמך לרבנות וחי במסתור, קראנו לו תת-רב. תת-הרב סיפר לנו שהוא כותב ספר. לא הופתעתי. כתיבה היא דרך טובה להעביר את הזמן שכאשר כשאסור לך לצאת מהבית…” כך גם צייר מקס וכתב.

באחד הפרקים מתעד מקס אחד מהאירועים שהיה עד להם בשנים שחיי עם הוריו בלול התרנגולות של משפחת הנסן. יום אחד הביאו הארי והחבר שלו מרינוס שני חיילים גרמניים פצועים אל המטבח החווה. מרינוס שהיה חובש, טיפל בפצעיו של אחד מהם וכשסיים את החבישה, “פרץ פתאום סמל נאצי ונבח על שני החיילים מפני שהם מתרועעים עם אזרחים”. אחר כך כיוון אליהם את רובהו והצעיד אותם אל מחוץ לבית. כעבור יומיים מצא הנסן את אחד הפצועים מוטל מת בתעלה סמוכה. “גם אני נתקלתי במחזה נורא של גופות מתים בתעלות לאורך הדרך” סיכם מקס את המקרה.

על אף שהיה צעיר מלהבין את הקשר שבין התקדמות הצבא הגרמני וההרג הרב שהיה מסביב, הצליח מקס לבטא את תקוותו הגדולה לחופש. מתחת לתמונה נוספת שצייר, כתב אז: “אני מצייר את הסיפור המקראי על דוד וגוליית, אנו זקוקים לגיבור יהודי שיבוא לברלין ויתמודד עם היטלר.  אבן אחת או קליע במקרה הזה היה מביא את הקץ לכל האומללות בעולם.”

הציורים הבהירים והשלווים שצייר בין השנים 1942 עד 1946 מהווים עדות לסיפור חייו והצלתו. באמצעותם הצליח מקס-עמיחי לרכך את האימה שחווה בילדותו. מקס ומשפחתו ניצלו, אולם אביו נפטר ממחלה זמן קצר לאחר השחרור. מקס (כיום בן 80) ואמו שיקמו את חייהם בארה”ב, שם הוא מתגורר עד היום. נשוי וסב לעשרה נכדים.

#”חיי בלול תרנגולות: נער יהודי במחבוא בהולנד”,  מאת: מקס עמיחי הפנר, (תרגמה מאנגלית: סמדר מילוא ), בהוצאת ספריית יד ושם.

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.