fbpx

אמא של חיילת

sayarot horim. shutterstock

ריקי מלווה חברה שבתה מתגייסת לצה”ל, ונזכרת בימים בהם היא הייתה אמא של חיילת

כבר למעלה מעשר שנים חלפו מאז שהייתי ב”מקום שלה”, עומדת בשערי הבק”ום  מלווה בעיניים מוצפות דמעות את בתי הבכורה, הנסיכה של אמא כשהיא מתיישבת לצד החלון באוטובוס שיוביל אותה למקום שבעוד שעות ספורות יעניק לה את הסטטוס- “רכוש צהל”. אתמול בבקר הם היו שם. חברתי הטובה מכולן גייסה את בכורתה, וים של דמעות ניגר מאותו רגע ולא חדל. הלילה היה קשה, הקושי של בתה בכל שלבי החיול והלילה הראשון בלי אמא השתלטו עליה בכאב גדול. יש אימהות, ואני ביניהן, שאינן יודעות, רוצות, או יכולות לעשות את ההפרדה המתבקשת והנכונה לטובת שתיהן.

כל הורה יודע. קל לתת עצות, חשוב לעודד, לחבק ולתמוך בשעת משבר,  קל לומר “גם אני הייתי שם”, אבל פחות פשוט להתרגל ברגע לעובדה שהילד שלך שעד “אתמול” ישב על ספסל בית הספר ועשה שטויות כשהמורה לאזרחות הסתובבה אל הלוח, מתמודד עם אחד השלבים היותר מאתגרים שניצב בפניהם מאז שנולד. אנו מתמודדים עם המעברים האלו בחיים. בעצמנו, כבנים של… וכהורים.  ברגע שאנו במקום ההורי הכל הופך להיות גדול וכואב יותר כמו נוגע בציפור הנפש הרכה- הילד של אמא.

פרק פרידה קשה

גם שחלפו שנים אני יודעת לומר עד כמה קשה היה לי פרק הפרידה הזה. יחד איתה חוויתי שוב פנימה את המסגרת הנוקשה, החופש שנלקח, העצמאות שקפאה בצינת הלילה, התובנה שיש משהו אחר שמנהל את הילד שלנו, כי בלי שבחרנו באמת, נתנו לצבא את מלא הלגיטימציה בשמחה ובכאב גם יחד.

אני מקנאה ומעריכה למרות שלעיתים גם משתוממת מסובבי שעוברים את שלב הגיוס בקלות. טוב שיש הורים שיודעים לעשות את ההפרדה הראויה ולזכור שצהל עם כל השתמע ממנו, הוא גוף שמסגרתו אמורה להיות מחשלת. מקום בו בנות ובנים צעירים שחיפשו את דרכם מצאו אותה, השתלבו והפכו לבוגרים מצליחים ותורמים. פיתחו קריירה (ולווא דווקא בצבא הקבע) שפלסה להם דרך לחיים מתגמלים תוך תרומה למדינה היחידה שלנו.

“אמא של חיילת”

“אמא של חיל” לעולם תהיה אמא של חייל. האימהות שלנו אינה נגמרת לעולם. בריטואל קבוע של דיאלוג משפחתי אני שבה וחוזרת על עצמי באותה הדרך כשהם מבקשים: “אמא, תפסיקי לדאוג”! אז אני עונה: שהדאגה היא איבר Built in”” בכל אמא מהרגע הראשון שהיא מביאה חיים לעולם. ולכן זה בלתי אפשרי.

באלבומי התמונות של כל בית בישראל נמצא מקום של כבוד לתמונות המרגשות מהבוקר הבלתי נשכח בבקו”ם. תמונות מסיום הטירונות וסיום הקורס, תמונות מטקסי ההשבעה והסיום, תמונות שמחה סביב סירי האוכל של אמא בשבתות הסגורות בבסיס, וכמובן מרגע השחרור. משהו במסלול הבלתי נשכח הזה מעניק לכולנו את החותמת הרגשית, הגאווה הבלתי מוסברת: ה”בן/בת שלי שרת/ה  בצהל”.

לכל הטורים של ריקי ברוך

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.