מה צריך כדי לגרום לתלמידים אתיופיים לחוש גאווה? להביט על דמות שהיא מודל להזדהות וחיקוי המגיעה ממוצא זהה למוצא שלהם. מחאת האתיופיים החזירה אותנו לפרשות המביכות והמזעזעות שבהן נסגרו שערי בתי ספר בפני תלמידים אתיופיים. הפתרון: המכללות לחינוך מכשירות להוראה צעירים ממוצא אתיופי
לפני זמן קצר צפיתי בשיעור בנושא רב-תרבותיות של סטודנטית להוראה. השיעור ניתן לתלמידי כיתה ג’, והיה מלהיב ומלא השראה. הסטודנטית הקרינה סרט אנימציה קצר על המלחמה בין הקוביות לכדורים, שחידד את חוסר התוחלת הקיים בטינה שרוכשות קבוצות שונות זו לזו. כשהקוביות חבטו בכדורים, נשרו מהם פיסות וכולם הפכו דומים זה לזה. נערך דיון על המסר, ולאחריו נשאלה השאלה: “היש עונג בלצייר רק בצבע אחד, כמו לבן”?
התלמידים ענו במקהלה למורה לעתיד: “לא! עדיף שיהיו לנו בקלמר את כל הצבעים!”
ואז הוצגה מצגת רוויה בצילומים של ילדים מגזעים שונים, מחזיקים ידיים, ו”הברווזון המכוער” ו”דירה להשכיר”, ו”מיץ פטל”, וכל המסר נמסר ועבר, והילדים ידעו לדקלם היטב את המצופה מהם. כמעט היינו כחולמות, עד שלכיתה נכנסה ילדה שמנמנה כדי להודיע דבר מה, נבוכה מעט, וכל הכיתה השתטחה בצחוק על הרצפה.
למה בעצם כל זה לא עובד – השיעורים, המסרים על קבלת השונה והזר, על הכלה? למה המסר “האחר הוא אני” אינו מופנם כראוי בדור הצעיר?
כשהשער נסגר בפני תלמידים
מפעם לפעם עולה לסדר היום אירוע החושף ביטויי גזענות ואלימות בחברה הישראלית. הכאת החייל האתיופי בחודש שעבר הייתה אירוע כזה, וההזדעקות שבאה בעקבותיה הייתה – כדרכן של הזדעקויות – חדה, קצרה מתפוגגת.
לפני יותר מעשור נרעשה חיפה לאחר שבעלי הקניון בפאתי העיר הנחו את המאבטחים שלא להכניס אתיופים המתגוררים במתחם קרוונים סמוך. הטענה הייתה שהם אינם רוכשים דבר, “רק נהנים ממיזוג האוויר”.
גם במערכת החינוך לא טמנו ידם בצלחת. לפני כשמונה שנים (שנת 2007), הורי תלמידים מבית ספר בפתח תקווה הטילו וטו על קבלת תלמידים אתיופיים לבית הספר השכונתי. 80 תלמידים נשארו בביתם עד שנמצא להם בית ספר אחר ברחבי העיר. חמש שנים מאוחר יותר, מנהלת בית ספר אחר בפתח תקווה סירבה לקלוט תלמידים אתיופיים למוסד שלה חרף הוראות משרד החינוך.
לכל אלה קדמה השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה, והגזענות חיה ובועטת גם היום. אחת לכמה חודשים מונעים מאתיופים להיכנס למועדון, חושדים בהם כמהגרי עבודה (“סודנים”) ומכים אותם. והתגובה שלנו לפרסומים? אף היא תרחיש חוזר: זעזוע, צקצוקי לשון, ובחזרה למודוס של אדישות.
כאן אולי עיקר הבעיה: הפער הזה בין הדימוי המתקדם שאנו רוצים לאמץ לגבי עצמנו – כעם שחווה גזענות על בשרו וחרוטה עמוק בזיכרון הקולקטיבי – לבין ההתנהגות שלנו בפועל. מיותר לציין כי כל אימת שאנו נתקלים בגילויי אלימות נגד מייצגי המדינה ושלוחותיה, אנו שולפים במוסרניות את מורשת גנדי (המהטמה) והמחאה הפסיבית. עצת זהב זו אין אנו נוטים להציע לעצמנו בעימותים פנימיים, שבהם כאמור גילויי הגזענות צצים מכל עבר.
תשובה רצינית ומקיפה תצטרך להביא בחשבון את טיבו של המין האנושי, כוחו המוגבל של ‘החינוך לערכים’, והאופן שבו נוצר חוט השני המקשר בין האדישות שלנו לקריאות “מוות לערבים” במשחקי בית”ר ירושלים לבין גילויי גזענות אחרים בחברה הישראלית. ובכל זאת, אין זה פוטר אותנו מלחשוב על דרכים יעילות לצמצום התופעה.
בחינוך אין כמו “מודל חי”
נסו להיזכר כמה מורים ממוצא אתיופי לימדו אתכם או את ילדיכם לאורך השנים. מעט, נכון? זו הסיבה להחלטה לגייס מורים ומורות (והרבה) מהקהילה האתיופית, ולהכשירם להוראה. אמירה שכיחה בחינוך היא כי מודל חי ‘עובד’ עשרות מונים מאשר הטפה בעל פה. מכאן מגיע הרעיון לתרופה הזו, שהגה האגף לעובדי הוראה במשרד החינוך. יעמדו נא נשים צעירות וכהות עור מול תלמידי הכיתות, ואז נראה את ההורים והמנהלות שיעזו לסגור את השער בפני ילדים.
וזה עובד. גם אם לאט ומעט. בשנה האחרונה התווספו 130 מורים אתיופיים למערכת החינוך שלנו – מספר נמוך ביחס לכמות המורים הכללית בארץ, נמוך ביחס לשיעור האתיופים באוכלוסייה, ונמוך ביחס למה שצריך כדי לגרום לתלמידים אתיופיים לחוש גאווה. כלומר, להביט על דמות שהיא מודל להזדהות וחיקוי, המגיעה ממוצא זהה למוצא שלהם. זהו מספר נמוך, עדיין, אף כי משרד החינוך עושה לא מעט – ממלג, מקדם, מתעד ומבקש לחולל שינוי. ואני מאמינה שהשינוי הזה יגיע.
אם אתם מכירים צעיר/ צעירה ממוצא אתיופי המהרהר/ת בעתיד המקצועי, שלחו אותם אלינו – למכללות להוראה. אולי ייקח לנו, זמן אבל אני בטוחה שנצליח.
הכותבת היא ראש החוג להוראת תקשורת במכללה האקדמית גורדון לחינוך, חיפה
“הילדה שלי אומרת שהמורה לא אוהבת אותה”
הקשר בין גילויי גזענות לאלימות בני נוער
מי צריך מפגשים של נוער יהודי ונוער ערבי?
