אין לו קרניים: כל אחד יכול להיות “תוקפן רשת”, אפילו הילד שלכם

כשהם היו קטנים סיפרתם להם את “טרופותי”. עכשיו לכו תסבירו להם שגם ברשת יכול להיות מסוכן, רק שאין דרך לזהות את התוקף. יתרה מכך, הם עצמם עלולים להפוך לתוקפני רשת בקלות יחסית. מה עושים? מתחילים במוּדעוּת ומשנים את השיח

 
בדקתי. לתוקפן ברשת אין קרניים, וגם לא ניבים שלופים. אין לו טקסים סודיים, והוא לא מתנהל בשפה מיוחדת או במנהגים מובחנים. אולי זה מה שהופך את כל העסק הזה למפחיד יותר. כי הוא נראה בדיוק כמוני וכמוך, הוא יכול להיות גם היא, והגיל שלו יכול להיות כל גיל (בעצם, אולי מהגיל שיודעים לכתוב).
זו בהחלט בעיה. קל הרבה יותר להתמודד עם תוקפנות מחוץ לרשת, גם כשהיא מילולית. ומה ברשת? אילו רק יכולנו להצביע על פרופיל מסוים של התוקף הטיפוסי, אילו רק יכולנו לזהות אותו (להלן אשתמש בלשון זכר מטעמי נוחות), ואז פשוט לחמוק ממנו. אבל התוקפן ברשת עשוי להיות כל אחד מסביב. אולי אפילו אנחנו בעצמנו?, אולי ילדינו?. ולכו תדעו מתי הוא יצוץ לנו, ככה משום מקום.

ובכל זאת, מה הפרופיל?

הוא מגיב מהר, נוטה שלא לחשוב על ההשלכות, מתבטא באגרסיביות עד כדי בּוֹטוּת, בחלק מהמקרים הוא כרוני, לעתים הוא מזדמן. יש האומרים שכנראה גם הוא סבל ממה שהוא עושה לאחרים. ישנם מצבים שבדיעבד הוא מצטער, אך הוא מבין שכבר אין מה לעשות. בדרך כלל, הוא אוהב לראות את תגובת השרשרת שנוצרה מהדברים שאמר. לפעמים הוא חושב שזה מצחיק, לפעמים הוא מאמין שהוא ממש צודק.
למעשה, אלימות מילולית ברשת קרובה אלינו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. סטטיסטית, 40 אחוז מאתנו הודו כי נהגו באופן תוקפני לפחות פעם אחת. היתר, ככל הנראה, התביישו להודות. 20 אחוז הודו כי המשיכו בתוקפנות שמישהו אחר התחיל. תוקפן הרשת, אם כך, יכול להיות אתה ואני, והוא והיא, ואפילו קצת הילדים שלנו. בקיצור, כולנו!

לטור הקודם של אורנה: מה בין חופש הביטוי להסתה ואלימות ברשת? 
 
פדופילים ברשת: סימנים מחשידים ודרכי התמודדות

המרחב הדיגיטלי הוא זירה חדשה לתופעה ישנה. האלימות, לא הומצאה יחד עם גילוי יכולותיו של המרחב הקיברנטי (הסייברספייס). האלימות הייתה שם משחר ימי האנושות, והיא מלווה את כולנו מאז ועד להיום.
אבל – ואי אפשר לוותר על האבל הזה, על אף היותו שחוק למדי – למרחב הדיגיטלי תכונות ייחודיות שהופכות את התופעה לחמורה עוד יותר. הוא מהיר, הוא טוטאלי, הוא נצחי. ועוד אבל – הסביבה הזו, שמאפשרת לנו להגיב מבלי לראות את הקורבן, מצרפת למעגל התוקפים גם כאלה בינינו שלא היו נוהגים באלימות במרחב הפיזי. פה טמונה בעיניי מהות העניין: ברשת אנחנו מרשים לעצמנו הרבה יותר ממה שהיינו מרשים לעצמנו אילו ראינו את הקרבן לנגד עינינו. ברשת אנחנו לא נזקקים למראה חסון או שרירי, ואיננו צריכים להיות מקובלים או מובילי דעה, די לנו בכך שנהיה מסוגלים להקליד על המקלדת של המחשב או בסלולרי כדי שנוכל לנהוג כתוקפני רשת.

המסקנה: אם אין אני לי…

בעודי כותבת את הדברים הללו מחלחלת בי ההבנה שאיננו יכולים לצקצק בלשוננו, להפנות אצבע מאשימה ולצפות שמישהו אחר ייקח אחריות על מה שקורה ברשת. הפעם, השינוי צריך להתחיל קרוב אלינו, ממש בנו, בי. במיילים שאני כותבת (כן, אני עדיין כותבת גם מיילים), בהודעות הכתובות(SMS) שאני שולחת, בציוצים שלי, בפוסטים בפייסבוק, בטוקבקים (תגובות), בקיצור – בכל מקום שבו אני עלולה ‘ליפול’ אל המקום המקרבן ברשת. אני גם מבינה, כאמא למתבגר, שעלי לדאוג שבני לא יהיה שותף לאלימות ברשת, שזו האחריות שלי לספק לו כלים כדי שיידע כיצד לנהוג במצבים שונים. אני מבינה שיש לי, ובעצם לכולנו, את הכוח להשפיע על הרשת ולהפוך אותה למרחב הרבה יותר חיובי ונעים.

 הכותבת היא מנהלת “המרכז לאינטרנט בטוח” של איגוד האינטנרט