טל לא רואה את בנה עד אחת עשרה בלילה. ככה זה כשהמתבגרים מתרוצצים בין פעילויות בבית הספר, לחוגים והתנדבות במד”א. לכן, כשהוא כבר בבית, היא לא מוותרת על השיחות שהוא יוזם – אפילו כשהן באות על חשבון העבודה שלה על המחשב או על האבק שיש לו בחדר
אחרי שבוע שבו שקלתי להשכיר לפי שעות את חדרו של המתבגר – שבוע שבו הוא יצא מדי בוקר ללימודים, המשיך הישר משם לאימונים, ללימודי פיזיקה ולהתנדבות במד”א וחזר הביתה רק באחת עשרה בלילה – פתאום התעוררנו ליום רגוע. רגוע במובן הזה שאין לימודים, אין אימונים, אין משמרות התנדבות במד”א, אין מבחנים, וגם החברים כולם לקחו לעצמם רגע להסדיר את הנשימה משבוע עמוס לעייפה.
שתי דקות לאחר שהוא קם מהמיטה, באחת עשרה בבוקר, עוד בטרם צחצח את שיניו, נשמע בבית קולו הרוטן: “משעמם לי”. ברטינה הראשונה אני לא מגיבה. ברטינה השלישית אני מתאפקת מלהציע לו (הרי בעבר הצעותיי אלה נדחו על הסף) להיפטר מהאבק המצטבר אצלו בצימר.
“את תמיד עסוקה”
והדיאלוג המשעשע בינינו מתנהל באופן הבא:
“אולי תקבע עם חבר”?
(כאן אני מקבלת פירוט על מעשיהם העכשוויים של כל חבריו).
“אז תקרא”, אני מציעה.
הוא מושך בכתפיו.
“אולי תנקה את החדר”?
“החדר נקי”, הוא עונה.
“מה את עושה”? הוא לפתע מתעניין, שלא כהרגלו.
“עובדת”, אני עונה קצרות.
“במה את עובדת”? הוא שואל באיטיות, מושך את המילים כמו כדי למשוך את הזמן.
“במה שאני עובדת מאז שנולדת”, אני משיבה בחצי פה.
“רוצה לראות משהו יפה ביוטיוב”, הוא ספק שואל ספק קובע, מנסה לקחת ממני את המחשב.
ואני, כמו אמא טובה, עונה: “בטח רוצה”, שמחה שהמתבגר משתף אותה בדברים יפים.
הוא נכנס ליוטיוב ותר אחרי כמה סרטונים מצחיקים שבהם צפה לאחרונה. האמת? נחמד ומצחיק מאוד. המתבגר שלי יודע מה מצחיק אותי (וגם מה לא).
אחרי כמה סרטונים כאלה, שבהם אנחנו גועים מצחוק יחד, אני מרגישה שהבנתי את הפואנטה (שחוזרת על עצמה בכל הסרטונים) ואומרת לו: “זהו, אני צריכה להמשיך לעבוד”. רגע, הוא יורה, עוד אחד. בסוף היו עוד שלושה או ארבעה. בסוף התחלתי לאבד סבלנות ולא היה מנוס מליישם עליו את האסרטיביות ששמורה אצלי לרגעים האלה. “מספיק, אי אפשר להמשיך עכשיו, אני עסוקה”.
“את תמיד עסוקה”, הוא יורה לי חץ ישירות במצפון ונעלם לתוך הצימר המאובזר שלו. אני מתנחמת בעובדה שבקרוב הוא ירגיש רעב ויצא משם כדי לתוּר אחר מיני מזונות.
העבודה במקום שני
כן, אני כבר יודעת, לא משנה כמה זמן אהיה שם עבורו לפני ואחרי – בסופו של דבר הוא יזכור שאני “תמיד עסוקה”. החדר שלו “תמיד נקי” בעיניו, וכשהוא משועמם הוא מנסה לגייס אותי להיות קצינת הבידור שלו. אבל היי – כנראה שאני קצינת בידור טובה. מה רע?!
כמצופה, הוא יוצא אחרי זמן קצר, משוטט ב’שאנטיות’ לעבר המקרר, מחזיק אותו פתוח ומתבונן פנימה כמו במוזיאון – כאילו כל חייו תלויים כעת במה שימצא שם. זה בדיוק הרגע שבוא אני שוקלת לרכוש מקרר שקוף (קורה לא מעט). תוך כדי כך הוא קושר איתי שיחה על הא ועל דא, ואני, שיודעת שפשוט בא לו לדבר, עושה הפסקה קצרה מהעבודה ומשתפת איתו פעולה. נכון, אני יכולה לחלק את יכולת הקשב שלי – אישה אני. אבל בוחרת להתפנות אליו לגמרי, כי אני יודעת שהשיחות האלה שוות זהב ולכן מרגישה מורווחת.
הכותבת היא אמא למתבגר ומנהלת יחסי ציבור
