שלי גפן מאמינה שמפגש שבועי קבוע עם הילדים הוא הזדמנות נהדרת לשוחח עמם על מסרים שספגו במדיה לאורך השבוע, ולתווך להם תכנים בעייתיים – דווקא בזמן שהם מנותקים מכל המסכים בסביבה. והיא גם ניסתה את זה בבית
כולנו נמצאים במרתון יומיומי – מתרוצצים בין הילדים, לעבודה ולבית. כולנו טרודים בענייני כסף ומשכנתה, דאגות סביב הזוגיות והילדים ומטלות אינסופיות. בתוך כל המרתון הזה, כשאנחנו בקושי מספיקים לשוחח עם ילדינו בנחת, איכשהו כולנו מוצאים את עצמנו מבלים מול המסכים השונים – אם בחיפוש מידע, בלמידה, במשחק, בבידור (אסקפיזם?) או תקשורת עם בני המשפחה והחברים (בפייסבוק, בווטסאפ או בסקייפ). “זמן איכות” עם הילדים נדחק לעתים לשוליים, ולכן הרעיון להקצות לו פינה קבועה בלוח הזמנים התקבל על ידי בברכה. ביום חמישי האחרון בחרתי לנצל את הזמן הזה דווקא כדי לשוחח עם ילדיי על…מה שקורה בעולם המסכים שלהם.
תיווך המלחמה בזמן אמת
מדי יום קורים אירועים שונים המסוקרים בחדשות ובמדיה הדיגיטלית – אליהם נחשפים ילדינו יותר או פחות. לחלק מהם ילדינו נחשפים שלא בידיעתנו, אם במסגרת בית הספר ואם דרך החברים. המסכים מצדם מאפשרים לילדינו חשיפה ישירה לתכנים ולתמונות, ללא סינון או פיקוח מצדנו. כך קורה שלא אחת אין לנו מושג כהורים מה משמעות האירוע המסוקר בעיני ילדינו, עד כמה הוא מפחיד אותם, עד כמה הם בשלים לעכל אותו בלי שיעורר בהם תחושת איום, והאם יש לו השפעה עליהם ברמה הרגשית או הנפשית. קחו לדוגמה את המלחמה שחווינו בקיץ (בשבילנו זה אולי “צוק איתן”, בשביל רובם זו “מלחמה”). כולנו נחשפנו רבות לחדשות קשות בטלוויזיה ובאינטרנט (היו גם כאלה שנחשפו לאזעקות וקולות מלחמה תדירים, במציאות שמחוץ למסך), אך רק מעטים הספיקו באמת לשוחח עם ילדיהם על תחושותיהם סביב המלחמה המסוקרת ועל המשמעויות שיש לה עבורם.
ספרו לנו על השיחה השבועית שלכם – בפייסבוק או במייל
לטורים נוספים של שלי גפן – ילדים ותקשורת
נירית שואלת: בעיני מי בדיוק “שיר הסלפי” הוא פרודיה?
אני עצמי חוויתי אירועים אלה עם ילדיי – שניים מהם מתבגרים (11, 14) והשלישית רק בת שש. בהיותי חוקרת תקשורת ומדריכת הורים בתחום, היה בעבורי טבעי לנסות לתווך לילדיי את המלחמה במהלך התרחשותה. בשעות שבהן בילינו יחד, ניסיתי להמעיט בצפייה בטלוויזיה ככל הניתן כדי למנוע מהם את התמונות הקשות הנראות על המסך, אך הקפדתי לשאול אותם מדי יום על האירועים שהם שמעו ועל תחושתם לגביהם. כך למשל, ניהלתי עמם דיון על החטיפה של הנערים, והם הביעו חששות מפני האפשרות שיקרה להם דבר דומה. הסברתי להם את הסכנות הכרוכות בלקיחת טרמפ, ובתי הצעירה שלי אמרה ש”הם רק ילדים, וזה לא הוגן שהמחבלים לוקחים ילדים ולא נלחמים מול החיילים שלנו”. אני אוהבת מאוד להקשיב לאמירות של ילדיי, בלי לשפוט או להגיב, כי התמימות שלהם מאפשרת להם לראות דברים אחרת ממני ולחשוב שהעולם הוגן – שהטוב מנצח והרע נענש. אגב, זה מה שהם רואים גם ברוב הסרטים והסדרות לגילם – ולכן הם מאמינים שכך גם המציאות. את הפער הזה (בין שאר הפערים) עלינו לתווך עבורם בהדרגה.
שיחה על מסכים – ללא מסכים
את השיחה האחרונה שלנו, שקיימנו בחמישי האחרון בשבע בערב, ניצלתי כדי לשוחח על שיר הפסטיגל המדובר – המכונה “שיר הסלפי”. בשלב הראשון, עם פרסומו במדיה, הראיתי אותו לילדיי כדי שאוכל לשמוע בהמשך מה הם חושבים עליו. כשהתיישבנו לשוחח, אני התרפקתי על הנוסטלגיה והעבר של עידן התמימות, ואילו הם הביעו התלהבות מהקליפיות, מהצבעוניות ומהשיח העדכני על המציאות של היום – מציאות הכוללת סלפי וסמרטפון בחיי היומיום שלהם. הם אינם מכירים מציאות שונה מזו, ואילו אני כהורה יכולה להסתכל ולהשוות בין שתי התקופות. אבל הרי מאז ומעולם הורים נטו לחשוב בערגה על תקופת ילדותם, אז מה באמת השתנה? הטכנולוגיה היא זו שהשתנתה יותר מכול – והובילה לכל שאר השינויים. מה שהתחדש הוא היכולת של ילדיי לדעת על המתרחש בעולם באופן ישיר, לעתים בטרם עת, ללא מבוגר אחראי בסביבה שיעזור להם להבין מה הם בעצם רואים. וכאן בדיוק המקום שלנו כהורים: לדעת לשאול אותם את השאלות המתאימות כדי להבין מה הם רואים, מה הם מבינים, ואילו משמעויות וערכים הם שואבים מהמדיה. כדי שהם יתפנו להשיב לנו ברצינות, וגם לספוג את המסרים שנרצה להעביר להם, חשוב ש’נתפוס’ אותם בשעת נחת – כשהם אינם מוצפים במסכים ואינם עסוקים בעיבוד מידע. נוכל לשאול אותם מה הם ראו היום בטלוויזיה, באיזה משחק הם שיחקו במחשב או איזה הודעות מעניינות הם קיבלו בפייסבוק (בהתאם לגילם) – כדי להיות מעורבים יותר בחייהם ולהישאר המבוגר האחראי – גם בימים שהם מבלים יותר עם המסכים מאשר אתנו.
הכותבת היא חוקרת, מרצה ומנחה הורים בתחום התקשורת. לשאלות, הערות והארות בנושא ילדים ותקשורת ניתן לפנות לשלי בעמוד הפייסבוק שלה
