fbpx

המתבגר נוקט עמדה: “לקנות לי אייפון 5 אין לכם כסף ולמכונת כביסה כן?”

The teens interrupt. shutterstock

 

כשהוא היה קטן, לא עניינו אותו כל השיחות שלכם בענייני היומיום – כל שכן בנושאים כלכליים. לפתע הוא הפך דעתן, ויש לו מה להגיד על כל דבר. מה עושים כשהמתבגר מנסה להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות בבית, מתערב לכם במריבות, ואפילו “תופס צד”?

 
“מכונת כביסה של בוש מתוצרת גרמניה תעלה לנו כמעט חמשת אלפים שקל, אבל היא תחזיק מעמד קרוב לעשור”, את אומרת לבן הזוג. “הכול שטויות, היא תחזיק מעמד בדיוק כמו מכונה של אלקטרה מתוצרת סין, שתעלה לך פחות מחצי מהמחיר הזה”, הוא עונה לך מתוסכל ורוטן. פתאום בן ה-12 מתערב: “איך זה בדיוק שאין לכם כסף לקנות לי אייפון 5, אבל אתם הולכים לקנות מכונת כביסה יוקרתית ב-5,000 שקל?”. הוא ממתין לתשובה.
מילא, אם היה מדובר במעבר דירה לעיר אחרת. שינוי שקשור לילד שלכם ישירות, מכיוון שהוא יוביל לכך שייאלץ לעבור לבית ספר אחר ולהכיר חברים חדשים. אבל המתבגרים שלנו מרשים לעצמם לנקוט עמדה ו”להתערב” בכל דבר. הם איכשהו מוצאים את התלבטויות הכלכליות שלנו קשורות אליהם ישירות, כאילו כל הוצאה כספית מתבצעת על חשבונם. אבל הם לא יתנגדו להתערב גם בגוון של הסלון החדש, ואם מתעורר ויכוח בינכם לבין בן הזוג הם גם עשויים לתפוס צד. שלכם או שלו. ואז הוויכוח הופך כמובן למורכב עוד יותר, בזמן שאתם עדיין מנסים להבין מתי ואיך נהיה לכם שותף נוסף (לפעמים אפילו שניים, או שלושה, אם יש כמה מתבגרים בבית) בתהליך קבלת ההחלטות.

 

[fancy_box]

 יועץ? עד גבול מסוים

באילו תחומים נאפשר לו לנקוט עמדה

 

דוגמאות לנושאים שבהם נשאל לעצתו:
* ריהוט ועיצוב בחדרו (כולל צבע הקירות)
* חופשה משפחתית: מתי ואיפה?
* מה נאכל היום לצהריים / באיזו מסעדה נשב (מתוך שתי אפשרויות)?
* צבע הרכב שנקנה (אך לא הסוג, לפחות כל עוד הוא אינו נוהג)

דוגמאות לנושאים שבהם “רק ההורים מחליטים”:

* שינויים בהתנהלות הכלכלית עקב מצב כלכל
* הבאת ילד נוסף לעול
* מעבר דיר
* שינוי מקום עבודה של ההורי
* מריבות בין ההורים

[/fancy_box]

“איזה אפס אני”: איך נלמד אותם להתמודד כראוי גם עש כישלונות? 

טמפון או תחבושת? על מה תמליצי לבתך עם קבלת הווסת

“עניין של מזל” – ספר מדליק לבני נוער על אסטרולוגיה שימושית

למה הם מתערבים לנו בחיים?

לפני הכול צריך להביא בחשבון שבגיל העשרה יש לילד שלנו תפקידים מסוימים, שהבולט בהם הוא – למרוד. הייעוד הזמני הזה גורם למתבגר שלנו למחות בתוקף, מפעם לפעם, נגד החלטות כאלה או אחרות המושמעות בבית. לכן, הם מביעים עמדה נחרצת, בדרך כלל אי הסכמה, ובועטים במוסכמות בעיקר אם שניכם בדעה אחת. אנחנו כהורים צריכים להיות שם בשבילם, כשאנו מאפשרים להם למרוד אך יחד עם זאת גם מציבים להם גבולות.
אולם התגובה נובעת לא רק מגיל המתבגר, אלא גם לובשת צורה בהתאם לחינוך שהוא קיבל ולאווירה המשפחתית שאליה הורגל. למשל, אם הילד הורגל לכך שלאורך השנים הוא קיבל כל מה שרצה, מתוך רצון שלכם להעניק לו כמה שיותר ולגונן עליו מפני קשיים, הוא יתקשה יותר לקבל את ההחלטה שמהיום אתם מהדקים את החגורה בגזרה הכספית. כמו כן, אם הילד לא הורגל לשינויים והתגוררתם באותה שכונה ובאותו בית במשך שנים ארוכות, הודעה על מעבר דירה לעיר אחרת עלולה לעורר בו התנגדות עזה. במקרה הזה, השינויים קשורים אליו באופן ישיר, מכיוון שהוא יצטרך להחליף בית ספר, להיפרד מחבריו ולהשתלב בסביבה חדשה. מצד שני, אם אתם מחליטים לשפץ את הבית – להרחיב את המטבח על חשבון המרפסת, לשים פרקט בחדרי הילדים, או לצבוע את הקירות בגוונים כאלה או אחרים – התערבות מצד הילד ונקיטת עמדה באופן נחרץ הן סבירות פחות, אך בהחלט אפשריות. כאן המקום שלכם להבחין מתי נכון לאפשר לילדכם להתערב ולנקוט עמדה, ומתי ההחלטה היא שלכם בלבד. כך או כך, השיח צריך להתקיים תוך מתן כבוד, הבנה ואמפתיה, אך במקרה הצורך גם בנחישות ובחד משמעיות (ראו מסגרת).
לשנים שקדמו לגיל ההתבגרות יש תפקיד חשוב. הורים שנהגו לשתף ולהתייעץ עם ילדיהם, אך בתוך כך תחמו להם גבולות (על מה מתייעצים ועל מה לא) –בדרך כלל יפגשו את ילדם המתבגר כשהוא מאומן בלשתף ולייעץ, וסביר להניח שהורגל למצבים שבהם אינו רשאי לנקוט עמדה.
אווירה המאפשרת שיתוף והתייעצות, תוך הצבת גבולות, מאפשרת לילד להרגיש טוב עם עצמו ולפתח רגישות ואמפתיה לזולת. לעומת זאת, ילד שגדל באווירה שבה התייעצות עם הילדים היא טאבו, והשיתוף לא הוקנה לו כערך חשוב, יתקשה לפתח מיומנויות שיתוף והתייעצות ולא יידע היכן ממוקמים הגבולות (במה אני יכול לייעץ ובמה לא). במקרה השני, הילד עשוי להגיע לגיל ההתבגרות, שבו הכול מועצם, כשהוא ‘בועט’ לכל עבר. הוא יתעסק בגיבוש הזהות העצמית שלו, במרד ובכאוס הפיזיולוגי והקוגניטיבי של גיל העשרה, ובתוך כך עשוי לנקוט עמדה בכל נושא אפשרי – בדעתנות ובתובענות. ההורה מצדו עלול למצוא את עצמו לא פעם מאבד שליטה, תוהה איך להפעיל את סמכותו, ומוצא עצמו מול המתבגר הדעתן, שדורש בתוקף – לא לעבור דירה, לקנות לו את הג’ינס היקר ממש עכשיו, ואפילו לבחור בקרמיקה כזו ולא אחרת לחדר המקלחת.

מה עלינו לעשות כשזה קורה?

והנה זה קורה. כל השבוע אתם עדים להתערבויות של הילד המתבגר שלכם בשיחות (ובעיקר בוויכוחים) עם בן/ ת הזוג. אולי העובדה שכולכם קצת יותר בבית, בכל זאת זה חופש גדול, מוסיפה שמן למדורה. אחרי הכול אתם אולי לא משתעממים, אבל הוא כן. הנה שתי סיטואציות שכיחות שבהן תידרשו להתמודד עם נקיטת עמדה נחרצת שאינה במקום:

אתם משוחחים על דרכי חיסכון, הילד לא אוהב מה שהוא שומע: עליכם להפגין מנהיגות אמיתית, להסביר את קביעתכם ללא סימני שאלה. למשל: “בתקופה הקרובה ניאלץ להצטמצם, ולכן יהיו דברים שלא נוכל לקנות לכם או לאפשר לנו כמשפחה. אנחנו עושים את הצעד הזה כי אנחנו נוהגים באחריות וכדי שנוכל בעתיד לחזור לשגרה שלה אנו רגילים”.

 אתם מתווכחים בלהט על נושא מסוים, כמו מעבר דירה או שיפוץ, הילד “תופס צד”: ראשית כול, רצוי לנסות להימנע מלקיים את הוויכוחים הללו ליד הילדים, אם זה בכל זאת קורה יש להציב גבול ברור: “אבא ואני נמשיך לדבר על הנושא הזה בזמן אחר, אבל הנושא הזה הוא בינינו בלבד ואנחנו מבקשים ממך לא להתערב”.
כדי שהמתבגרים שלנו יבינו שאנחנו מתכוונים למה שאנחנו אומרים, עלינו להתנהג את מה שאנחנו אומרים (WALK THE TALK). במקרה הזה למשל, באמת לא נאפשר לילד שלנו להתערב בוויכוח בינינו. המסר חייב להיות ברור, אולם כדי להפחית את רמת החרדה או הפחד שמריבות בין הורים עלולות לעורר במתבגר, כדאי להשתמש באמירות כמו: “תסמוך עלי ועל אבא שאנחנו יודעים גם להתפייס”. אמירה כזו יכולה להיות משכנעת, כמובן, רק בהיסטוריית יחסים יציבה בין ההורים, אחרת אין לה ערך. אולם ככלל, כל עוד ההורה מספק לילד הסבר ענייני ונחוש ובד בבד נוסך בו ביטחון – כך עולים הסיכויים שהילד יקבל את ה’גזרות’ גם אם הן אינן לשביעות רצונו.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ומרצה, MA במינהל החינוך, עד לאחרונה מנהלת אקדמית במכללת לוינסקי לחינוך

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.