fbpx

החטא ועונשו: איך מציבים להם גבולות?

החטא ועונשו: איך מציבים להם גבולות?

רצינו לדבר על עונשים. אבל אז הבנו שרוב המתבגרים לא סופרים אותם (או אותנו). לכן, חיפשנו דרכים חלופיות לצורך הצבת גבולות בגיל המוּעד לפורענות. דסי צוריאל ממכון אדלר ושושנה הימן מהמרכז להורות מקושרת מייעצות איך להתמודד עם המתבגר בסיטואציות נפוצות. שמונה חטאים


אמא שלי נוהגת לספר שעד גיל ההתבגרות הייתי “ילדה טובה ירושלים”. בשנים הראשונות לחיי היא אף פעם לא נאלצה להעניש אותי, כי הכול התנהל על מי מנוחות. עד שיום בהיר אחד, בסביבות כיתה ו’, הלוחמת שבי יצאה אל האור. “היית מרדנית בלתי נלאית”, מתלוננת אמי, “צעקת, התווכחת, טרקת את הדלת ולא השארת זכר מהילדה המתוקה שהכרנו”.
עד היום אמי לא יודעת להסביר איך אבי והיא הצליחו להתמודד עם השינוי הקיצוני בהתנהגותי, וכשאני שואלת אם הם נהגו להעניש אותי, היא משיבה: “איך אפשר להעניש ילדה בגיל ההתבגרות? לא הקשבת לנו בכלל, למי היינו נותנים עונש – לקירות?”.
אז אם עונשים לא באמת עובדים בגיל ההתבגרות, בייחוד כשלא משתמשים בהם קודם לכן, מה כן יכול לעבוד? איך נוכל להשתדל שהילדים שלנו יטרקו דלתות לעתים פחות קרובות, וננהיג הצבת גבולות בזמן שהם מנסים לפרוץ כל גבול אפשרי?

שתי יועצות מובילות להורים ולמורים מציעות לנו איך לפעול בשמונה סיטואציות שכיחות בגיל ההתבגרות – כאלה שיכולות להוציא כל הורה מדעתו. צוריאל והימן לא תמיד בדעה אחת, אבל אתם מוזמנים לבחור בגישה הנראית לכם. והכי חשוב, שתהיו עקביים בה.

1. המתבגר התחצף למורה והפריע בכיתה
“לעתים, ילד שהתחצף בבית הספר נענש על ידי המורה ולאחר כך גם על ידי הוריו, אך צריך לזכור שאפילו בית המשפט אינו מטיל כפל עונשים”, מציינת דסי צוריאל, מנחת הורים בכירה במכון אדלר. “לבית הספר ישנם כלים להתמודדות עם התנהגות תלמידים, ולכן כדאי להשאיר את הטיפול בהתנהגות של הילד בשטח בית הספר לצוות החינוכי. כמובן שהמורים אמורים לקבל מאיתנו יחס של כבוד ולדעת שאנחנו סומכים עליהם, גם אם הילד ייענש בהרחקה לכמה ימים או אף יוצא מבית הספר”. צוריאל מדגישה שהילד אינו זקוק לעונש נוסף כדי ללמוד איך להתנהג, אלא ליכולת לשאת בתוצאות מעשיו ולהסיק מהן מסקנות.
לעומתה, שושנה הימן, יועצת להורים ולמורים ומנכ”ל לייף סנטר – המרכז להורות מקושרת, מעדיפה שבכל משימה של הצבת גבולות – העונשים יישארו לגמרי מחוץ לתחום. “בגיל ההתבגרות אפשר לצפות שתלמיד יהיה בעל משמעת עצמית, יעניק כבוד למקום ולמורה וישתף פעולה בכיתה. אולם כשמתבגר מתחצף ומפריע זה סימן לכך שתהליכים פנימיים הנדרשים ממנו להתנהגות בוגרת תקועים אצלו, ולכן הוא אינו מסוגל ללמוד מהעונש – למידה שדורשת חיבור של הילד לרגשותיו”, היא אומרת.
“לפני שהמורה יכול להשפיע על מוחו של הילד, הוא צריך לכבוש את לבו, לבנות ולטפח עם התלמיד קשר הקרוי ‘קשר היקשרותי’. בקשר כזה, התלמיד מוכוון כלפי המורה, מקבל אותו כמנחה וכנקודת המצפן שלו, ורוצה לשתף איתו פעולה ולהצליח”.

2. המתבגר לא נוקף אצבע בבית – מלכלך ומסרב להשתתף במטלות המשפחתיות
צוריאל אומרת כי בקבוצות הורים נשמעת הרבה פעמים הטענה: “בסלון שלי יושב לו פרזיט בן 15 שלא מוכן לעשות כלום בבית”. לדבריה, הטוען הוא הורה שרצה לחסוך מהילד שלו כל תסכול, עשה במקומו את המטלות שלו ועכשיו הוא רוצה שהדברים יהיו אחרת. מולו עומד מתבגר שלא כל כך מבין מדוע לפתע התנאים שלו הורעו – ואפילו אין לו איגוד מקצועי לפנות אליו.
אז מה הורה כזה יכול לעשות?
“ההורה אמור לשתף את הילד שלו בכך שהוא רוצה לשנות דברים, ולהתוודות בפניו שהפינוק שנהג בו לא היה נכון”, מציעה צוריאל. “במקום לנזוף הוא אמור להזמין לשיתוף – חלק מהמתבגרים נענים לדרישה לעזור, אך מתמקחים על סוג העזרה”. לכן, היא אומרת, במקום שנצפה שהבלגן שמפריע לנו יפריע גם לו באותה מידה, מוטב שנדון עמו במגוון האפשרויות לתת יד במטלות המשפחתיות (למשל, אם הוא מואס באיסוף חפצים בבית, נציע לו לרחוץ את הרכב). “כדאי להיות יצירתיים במציאת תפקידים ולעודד כל עשייה”, היא מסכמת.
הימן גורסת כי בני המשפחה אמנם אינם צריכים לסבול התנהגות לא מתחשבת, אך במקום להתווכח, לצעוק או להעניש היא מציעה להורים “לאסוף” את המתבגר שלהם, להתקרב אליו, להתעניין בעולמו, לשוחח איתו בצורה של התייעצות במקום נתינת פקודות, ולשמור על קשר טוב.  “למרות שהמתבגר ‘גדול’ ועצמאי, הוא עדיין זקוק לקשר קרוב עם ההורה ולידיעה שהקשר הזה חזק דיו כדי לשאת את העומס הנוצר מהתנהגותו הלא רצויה מעת לעת. בתוך קשר כזה, למתבגר יש רצון גדול יותר לשתף פעולה עם הוריו, לעזור להם, להקשיב להם ולשמח אותם”, היא טוענת.

3. המתבגר ער עד חצות (מול הטלוויזיה או המחשב) ובבוקר מתקשה להתעורר בזמן לבית הספר
“שוב התוצאות הטבעיות וההגיוניות באות לעזרתנו”, אומרת צוריאל, שמאמינה כי שיתוף פעולה מצד הילד מושג בצורה הטובה ביותר כשהוא נובע מהסקת מסקנות אישיות. “כל עוד ההורה לוקח אחריות על הקימה וההגעה לבית הספר, למתבגר אין צורך להיות אחראי על כך. לכן, יש מקום להעביר אחריות ולתת לבית הספר להתמודד עם האיחורים”, רק כך, היא סבורה, המתבגר ייווכח בדרישות  המציאות. אולם לפני שמבצעים את השינוי, היא ממליצה לנו ליידע את הילד בסיבה לשינוי. אפשר להגיד: “אני לא רוצה לריב איתך כל בוקר ולהתחיל את היום בכעסים. אעיר אותך פעם אחת ואני סומך עליך שתגיע בזמן לבית הספר. אם אתה זקוק לעזרה תבקש”. מרגע שנאמרו הדברים, על ההורה לקיימם.
הימן אומרת כי ילדים בכל הגילאים מתקשים ללכת לישון מוקדם בשל הפרידה מההיקשרויות שלהם. “גם מבוגרים, שיודעים שהם חייבים ללכת לישון בשעה סבירה, מתקשים להיפרד מהפעילויות שלהם”, היא מזכירה לנו.
אבל מה עושים עם זה? הימן סבורה שאם קיים קשר טוב בין המתבגר להורה, גוברים הסיכויים לכך שהילד ישתף פעולה. אם לא כך – הרצון של המתבגר יהיה חזק יותר מרצונו של ההורה. אולם גם במקרה הזה, היא סבורה שעונש לא יעשה את העבודה. “עונשים מחמירים את המצב כי הם מרחיקים את הילד עוד יותר ומפעילים מגננות נגד ההורה. כשאין שיתוף פעולה והתחשבות, יש להתחיל ליצור שינוי בטיפוח היחסים מחדש”.
ובכל זאת, היא מציינת כמה דברים “טכניים” שאפשר לעשות: “חשוב ליצור אווירה נעימה, שקטה ורגועה בבית בייחוד בשעות הערב, להוות דוגמה אישית וללכת לישון בשעה סבירה בעצמכם, וכמו שבגיל הרך היה ‘טקס שינה’ לילד – כדאי לשוחח עם המתבגר ולבלות איתו לקראת שעת השינה”.

4. המתבגר אינו מעביר מידע חיוני להוריו על המתרחש בבית הספר, מתעלם מתכתובת להורים ואינו מיידע אותם בבעיות שמתעוררות
צוריאל ממליצה: “כשהילד אינו מעביר תכתובות מבית הספר להוריו, כדאי להגיע איתו להסכם: ‘לנו התכתובות חשובות. אם לא תעביר אותן אלינו, נבקש מבית הספר להעבירן ישירות אלינו'”.
הימן לעומתה סבורה כי המצב המתואר מאותת לנו שהילד כבר מזמן לא מרגיש כי הוריו הם נקודת המצפן עבורו. “כשקיימים בין המתבגר לבין הוריו יחסים היררכיים, שבתוכם הוא מוכוון כלפי הוריו ורואה אותם כתשובה עבורו, הוא ירגיש באופן טבעי וספונטני צורך או רצון להעביר מידע להורים וליידעם בבעיות. אנחנו לא יכולים להכריח את המתבגרים לשתף אותנו בכוח בענייניהם, אנחנו רק יכולים ליצור את סוג הקשר שיעורר במתבגר רצון להתקרב אלינו ולשתף אותנו בעולמו”.
ואיך זה מושג בפועל? הימן מציעה להורים להזמין את המתבגר להיות חלק מחייהם, “על ידי הקרנת החום, האהבה, הסיפוק וההנאה שהם מרגישים בהיותם יחד איתו”.

5. המתבגר מסרב להשתתף באירועים משפחתיים או להצטרף לפעילויות משפחתיות
“מגיע היום שבו ההורים נאלצים להכיר בעובדה: ‘ילדי איננו ילד עוד’. הילד שהלך איתם, כמובן מאליו, לכל אירוע משפחתי גדל והפך לנער שרוצה לברור לעצמו דברים לפי מידת העניין שיש לו בהם. אותו ילד גם למד שדורשים ממנו להישאר לבד בבית, ושאפילו ניתן ליהנות מכך”, מתארת צוריאל. בשלב הזה היא מציעה להורים לשבת יחד עם ילדם המתבגר, לצורך בניית הסכם שיכלול סדרי עדיפויות. הדיון יעסוק בשאלה אילו אירועים משפחתיים מחייבים נוכחות של כל בני המשפחה ולגבי אילו אירועים ניתן לנהל משא ומתן. “רצוי כמובן שהשיחה הזו תיעשה מראש, בשעת נחת ולא בדקה התשעים לפני אירוע משפחתי. לרוב, ככל שהמתבגר, כמו כל אדם, ירגיש שיש לו שיקול דעת ויכולת להשפיע על החלטות, ניתן יהיה להשיג ממנו יותר שיתוף פעולה”, היא אומרת.
הימן מתייחסת לעניין קצת אחרת. היא דווקא מצרה על כך שהסיטואציה המתוארת כה נפוצה עד כי היא נתפסת בעיני רבים כתופעה נורמלית. “אני זוכרת לרעה פרסומת לחופשה שהכיתוב בה היה: ‘תזמינו עכשיו, לפני שהילדים יתביישו לצאת אתכם!’. זוהי תוצאה של קלקול ביחסים שבין הורים לילדים”. הימן גורסת כי עקב כך שבמשך השנים הקשרים המשמעותיים ביותר הם בין הילדים לחבריהם, ההורים עסוקים רוב הזמן בעבודה ובעניינים אחרים וחיי הילדים אינם מועשרים בחוויות ובזמן איכות עם המבוגרים במשפחותיהם – התוצאה בגיל ההתבגרות היא שילדים מעדיפים לבלות אך ורק עם חברים. “כדי למנוע מצב כזה, על ההורים להשקיע במשך כל השנים מנות גדולות של זמן עם ילדיהם ולהגן עליהם מפני השפעות חיצוניות שעלולים לקלקל את הקשר הורה-ילד”, היא אומרת.

6. המתבגר משקר להורים בכל הנוגע ללימודים ולתוצאות המבחנים
“נראה שרובנו נוטים לשקר, לא להגיד את כל האמת או לעגל פינות בזמנים שבהם אנחנו לחוצים, מתביישים ופוחדים”, אומרת צוריאל. “עם זאת, אווירה משפחתית שמשאירה מקום לטעויות ולאי הצלחה ממזערת את הצורך בשקרים”. צוריאל מוסיפה כי נמצא שלהורים המשתפים את ילדיהם בשגיאות של עצמם, ישנו סיכוי גדול יותר לשמוע על הטעויות של ילדיהם מפי הילדים עצמם.
הדרך שהימן מציעה דורשת מאמץ רב וממושך יותר: “מתבגר שמשקר להוריו נמצא רחוק מהם רגשית ואינו מסוגל להביא את כל כולו לקשר ביניהם”, היא אומרת. “בעבר, הילד קיבל את המסר שאי אפשר לספר הכל, כי אז הוא לא יתקבל על ידי הוריו. כדי לשנות את המצב, ההורה צריך ליזום שינוי ולקבל ייעוץ מאיש מקצוע בגישה התפתחותית והיקשרותית, כדי שניתן יהיה לסלול שוב את הדרך ליחסים נכונים עם המתבגר. זה ייקח זמן וידרוש סבלנות רבה, אך זו הדרך היחידה לעורר את רצון המתבגר לספר להוריו את האמת”.

7. המתבגר השתמש באלימות פיזית או מילולית כלפי אחיו או כלפי חבר
“במריבות בין ילדים, הורים רבים נוטים להאשים אחד מהם ולהגן על האחר”, מתארת צוריאל.  “כשאנו רואים אירוע של אלימות, עלינו לזכור שככל הנראה ראינו רק את קצה הקרחון ואיננו באמת מודעים לכל מסכת היחסים. לכן חשוב שנקפיד לא לשפוט. אם צריך להפריד פיזית נעשה זאת, אולם בשלב המריבה אין צורך בדיבורים – אף אחד לא מקשיב לנו. כשיירגעו הרוחות, קרוב לאירוע, ננסה לשמוע מהמתבגר מה קרה ולהציע לו דרכים חלופיות לתגובה על כעס”.
צוריאל ממליצה על אמירות כמו: “אני זקוק לעזרתך כדי שבבית שלנו לא תהיה אלימות”; “אני מציע שנקבע לנו זמן שלנו, אחת לשבוע, שבו נשוחח על הדברים ונחפש פתרונות”; וגם “אני לא אאפשר שתכו אחד את השני”, והיא מדגישה: “מרגע שאמרתם שלא תאפשרו – אל תאפשרו”.
הימן אומרת כי יש להוביל את המתבגר לתחושת צער על מעשיו המכאיבים לאחיו או לחברו, ולעורר בו רצון להשתנות. “כדי להשיג זאת, על ההורה לבוא לצד המתבגר ולהאמין שהוא לא באמת התכוון לפגוע או לתקוף. ההורה צריך למצוא את ההזדמנות הנכונה כדי לשוחח עם המתבגר על התסכול והכעס שלו ועל התחושות שהובילו אותו לאלימות, ואז להוביל אותו להרגיש צער”.
מעבר לכך, אומרת הימן, על ההורה להעלות את הסתירה הקיימת בין רצונו של המתבגר לתקוף את אחיו או חברו בשעת כעסו לבין העובדה שהוא לא באמת רוצה לפגוע בהם. “במצבים של תסכול וכעס נדרשת היכולת להתלבט ולהרגיש בו זמנית את הרצון לתקוף אך גם את אי הרצון לפגוע. מתוך כך תבוא היכולת להתאפק. תפקיד ההורה הוא לתמוך בתהליך שמניב את פרי התהליך – מזג מתון ומאוזן”.

8. נסיים בטריקת הדלת עצמה – ולא זו הסיבמולית: בשעת כעס ותסכול המתבגר מקלל, בורח לחדרו וטורק את הדלת בעוצמה
הימן אומרת כי הסיטואציה מתארת התנהגות של ילד שאינו בוגר, נעדר יכולות להסתגל לסביבה ולהתחשב באחרים, להתגמש, ולהתאפק כשהוא מתוסכל.
“התנהגות אימפולסיבית כזו נובעת מרגשות עזים, בעיקר תסכול, שמתפרצים בתקיפה”, היא אומרת.
להורים היא ממליצה להמתין עד שהמתבגר יירגע, כדי לדבר איתו על העניין. “מטרת השיחה היא לא להסביר לילד למה התנהגותו אינה מקובלת או להענישו, אלא לברר איתו על מה הכעס, מה תסכל אותו, מה הצית אותו?”.
מה ההיגיון בכך? איך אפשר להציב גבולות רק דרך הכלה והבנה?
“כשהמתבגר מרגיש כי ההורה בא להקשיב לו כדי להבין אותו, הוא יכול להתחיל להתרכך ולפתח חשיבה שקולה ומתונה יותר אודות תגובותיו”, מנמקת הימן. “כשהמתבגר ירגיש שהוא בנוכחות הורה שאינו שיפוטי, שיכול להכיל אותו ולפנות מקום לתחושותיו ולדעותיו, תתפתח אצלו היכולת להתמודד עם רגשותיו ולהגיב ללא אגרסיביות”.
“הדרך הלא מומלצת להתמודד עם אלימות היא להגיב באלימות על אלימות”, מסכימה צוריאל. “להורה הנוהג באלימות, פיזית או מילולית, כדי לפתור תסכולים, יהיה קשה יותר לדרוש מהילד שלו שלא יגיב באלימות. למשל, אמירה כמו: ‘אני כועסת עליך שבגללך צעקתי’ מלמדת שמותר להפנות אלימות כלפי האחר כשמתרגזים עליו. אבל האמת היא שאני צועק מכיוון שלא ידעתי לנווט את הכעס שלי ולא מכיוון שהילד גרם לכך”. לסיום מציינת צוריאל כי אלימות יכולה לבטא גם חוסר אונים, כניעה והרמת ידיים. “מתבגר הנוהג באלימות, הוא לעתים קרובות מתבגר הזקוק לעידוד ועזרה כדי שיוכל לשנות התנהגות”.

כל ילד והגבול שלו: הפילוסופיה הסינית מאמינה שטיפוסים שונים צריכים גבולות שונים

שיעור בתקשורת: רגע לפני שאתם יורים, תחשבו. דפוסים שגויים ביחסי הורים למתבגרים

בלי פילטר: בעיות בוויסות החושי אצל מתבגרים

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.